בשנת 1977 בחור בשם ג'ים פיקס (Jim Fixx) פרסם את "ספר הריצה השלם" (Complete Book of Running). הוא היה מחלוצי הריצה למרחקים ארוכים בארה"ב בשנות ה-80 ומהראשונים שגרסו כי ריצה היא פעילות טבעית ונכונה לגוף האדם. ג'ים התחיל לרוץ בגיל מבוגר יחסית, התאהב בפעילות הזו והטיף לרוץ כדי להיות חלק מהשרשרת האנושית שהחלה לפני עשרות אלפי שנים. וכך הוא כותב בספרו (בתרגום חופשי שלי): "כרצים, אנחנו משתלבים היטב בשרשרת ההיסטוריה. בריצה אנחנו חשים כנראה מה שחשו אבותינו לפני 10,000 שנה ועוזרים ללב שלנו, לריאות ולשרירים להיות בריאים תוך תנועה מתמדת. אנחנו מצליחים לעשות מה שמעט אנשים בני זמננו עושים – מדמים את האנושות בתחילת ימיה".
"ריצה מושרשת בזיכרון הקולקטיבי שלנו. היא הכוח העליון שהופך אותנו לאנושיים" אומר האנתרופולוג הדרום אפריקאי לואיס ליבנברג.
"אנחנו עדיין אצנים. נולדנו לרוץ" אומר ברנד היינריך, אצן בן 72 שכתב את הספר "Why We Run" ומחזיק בכמה שיאים משנות ה-80, לקבוצת גילו שטרם נשברו בארה"ב (100 ק"מ, 100 מייל, ו… 12 שעות של ריצה באצטדיון…)
"ציפורים עפות, דגים שוחים, בני אדם רצים" אמר אמיל זטופק, שיאן אולימפי למרחקים 5,000, 10,000 ומרתון באולימפיאדת הלסינקי, 1952 ובאמתחתו עוד מדליות רבות…
הציטוטים להלן (ויש עוד, אני לא רוצה להלאות אתכם…) מתחברים לפזל אחד גדול ועתיק, שהתחיל כנראה אי שם כאשר התחלנו לתור בסוואנות של אפריקה אחרי מזון. ריצה, לפי מחקרים של השנים האחרונות, היא אחת הסיבות לכך ששרדנו בג'ונגלים של החיים עוד בשחר האנושות. במשך שנים האדם היה "צייד סיבולת", שלמעשה היה רץ אחרי הטרף שלו במשך שעות, עד שזה התמוטט באפיסת כוחות מהמאמץ ומהחום של הסוואנה.
כמו שכתב כריסטופר מקדוגל בספרו "נולד לרוץ": "רגליים קפיציות, בלוטות זיעה, עור חלק, גוף אנכי המצמצם חשיפה לשמש – אין פלא, שהאדם נולד לריצה למרחקים. ואמנם, אנשי שבט הבושמנים בדרום אפריקה צדים אנטילופות לא באמצעות חץ וקשת, אלא במרדף של 5 שעות ריצה שבסיומו האנטילופה צונחת למותה."
חיות רבות בטבע חזקות מאיתנו, מהירות מאיתנו, בעלות הסוואה טובה משלנו, אולם אף חיה לא יכולה לרוץ 4, 5, 6, ואפילו 24 שעות… אחת הסיבות העיקריות לכך שאנחנו יכולים לעשות מה שחיות אחרות לא – היא היכולת המדהימה של הגוף האנושי לקרר את עצמו, ע"י מיליוני בלוטות הזיעה שלאורך העור המכסה את כל גופנו. כמו גם עוד תכונות פיזיולוגיות ייחודיות התומכות בריצה של הגוף האנושי: גידים חזקים, המשמשים כבולמי זעזועים וכמנתבי אנרגיה. עמידתנו על שתיים ולא על ארבע. שרירי הישבן שלנו שמאזנים אותנו בריצה, ראשנו הזקוף והשטוח, שעוזר למרכז הכובד להיות קרוב יותר למרכז הגוף… כל אלה גורמים לנו להיות הציידים המוצלחים בסוואנה…
אם נשווה מהירויות וזמני ריצה בין האדם לחיות אותן הוא צד בעבר ובמקומות מסויימים בהווה, נראה כך:
ארנבת יכולה לרוץ 70 קמ"ש לכ- 45 שניות
שועל יכול להגיע למהירות של 60 קמ"ש
הצ'יטה – החיה המהירה ביותר יכולה להגיע למהירות של 110 קמ"ש. אם היא לא תופסת את טירפה בתוך 30 שניות, היא מוותרת.
זאבים רודפים אחרי הציד שלהם לא יותר מ-15 דק' לפני שיסתכנו במכת חום שעלול כמובן להוביל למותם.
האצנית למרחקים בינוניים בטבע היא כנראה האנטילופה שיכולה לרוץ 10 ק"מ בקלילות, אך משהגיעה ל-30 ק"מ היא מסתכנת היות ולגופה אין מספיק אנרגיה, חום גופה עולה ולכן היא מותשת וחייבת לעצור, או למות… זו הסיבה שציידים מיומנים, יכולים לרוץ לאחר הציד שלהם, עד למותו.
כי האדם יכול לרוץ, במהירויות משתנות, למשך שעות…
היכולת הפיזיולוגית המדהימה שלנו לתמוך בריצה, ביחד עם היכולת המנטלית שלנו לדמיין את מטרת הריצה, היא מה שגרמה לנו בעבר להיות ציידים טובים כל כך: דימיינו בסוף המרוץ את הציד שלנו מתבשל על האש. והיא מה שגורמת לנו היום לדמיין את עצמנו בסוף ריצת המרתון הבאה, מצליחים לשבור את השיא של הריצה הקודמת…
רבים שואלים אותי "למה לרוץ?, מה רע בלקחת את האוטו…"
אז קודם כל אני נהנית מזה. וחוצמיזה, מבחינה אבולוציונית נולדנו לרוץ. בימנו, בעולם המערבי, אנחנו חיים בעידן של אינסטנט. הכל צריך לקרות מהר ועכשיו. ריצה לא נופלת בקטגוריה הזו. בשביל לרוץ, צריך זמן, סבלנות, כוח סבל, אורך רוח… מי שרץ מפתח את כל אלה.
אם מצליחים להמנע מפציעות הקשורות לריצה, הריצה היא מתנה לחיים: בריאות, כוח, יכולת, שמחה.
בשביל להמנע מפציעות, אנחנו צריכים לרוץ כמו אבותינו. כמו אחיינו שעדיין צדים בטבע. כמו ילדים שעוד לא התקלקלו. מזל שמצאנו את Chi Running.
בפעם הבאת ששואלים אתכם למה אתם רצים, אתם יכולים לענות שזה בטבע שלנו. זה עושה לנו רק טוב. אני באמת מקווה שזה עושה לכם טוב.
לחצו כאן להרצאה של כריסטופר מקדוגל בטד. הוא מסכם מאד יפה את הגישה הדוגלת בריצה למרחקים ארוכים. והוא יודע לדבר…