עוברת את קו הזינוק
חודשים רבים יעמדו למבחן בשעות הקרובות. אני עומדת על קו הזינוק. מרוכזת, מפוקסת ובעיקר שמחה לקראת האתגר שעומד לפני. עייפה מהטייפר. עייפה מהעמסת הפחממות וכל מה שאני רוצה זה לרוץ. כמו אחרי כל טייפר טוב.
אז הנה זה קורה. נעמי חברתי איתי. מצלמת, מתעדת, מעלה לעולם הוירטואלי ואני מנסה להתרכז. לדמיין את מה שלא ניתן לדמיין.
בשתי דקות איחור, ניתן האות והנה זה מתחיל. ארמון ורסיי וגניו המקסימים מאחורי, הלא נודע לפני. כ-95% מתוך 2000 הרצים הם צרפתים, קבוצה של ארבעה ישראלים פגשתי באזור הזינוק. אחד מהם אפגוש שוב בתחנה הראשונה. עייף ונדהם מהקושי. בדיוק כמוני וכמו עוד רבים אחרים מסביב.
הבטחתי לעצמי להתחיל לאט. 6:30 דקות לק"מ. מדי פעם אני מביטה בשעון ורואה שאני פחות או יותר בקצב הנכון. לאחר היציאה מאזור הזינוק, מקיפים את ארמון ורסאי. הנוף יפה ומרחוק אני רואה את אלה שיסיימו את המירוץ כמעט שעתיים לפני.
ארבעת הישראלים שרצו ביחד, עברו אותי בק"מ השני ואיחלנו זה לזה בהצלחה. תחילת המירוץ עובר מהר מאד. ממש בלי לשים לב ראיתי שאנחנו כבר אחרי 6 ק"מ. הייתי מאוששת ושמחה. לאורך הדרך, עוצרים אותנו בכדי לתת למכוניות לעבור. עוצרים מכוניות בשביל לתת לנו לעבור. לאחר עוד כשני ק"מ, 8 ק"מ מקו הזינוק, נעצרנו. עומדים בצוואר בקבוק בכניסה ליער, מחכים בסבלנות להמשיך לרוץ. הדרך ארוכה וצופנת הפתעות… זהו. רק עוד מרתון וזה נגמר…
לאחר שנכנסנו ליער, התחלתי להבין שני דברים מהותיים ביותר: העליות של יער בולון הן לא העליות של תל אביב ושל יער בן שמן, ושמזל שריצות ה-back to back שרצנו בחודשים האחרונים כיסו כל כך הרבה קילומטרים.
העליות ארוכות, תלולות וקשות. הגוף מאומן היטב למרחקים ארוכים ולעליות של ישראל… הראש עובד. הטכניקה נכנסת לפעולה ואני משנה את תוכנית הריצה. מפוקוס על המרחק הגדול לפוקוס על העליות.
אני מפנה את מחשבותי לאפיק חיובי בלבד ומסתכלת קדימה. עליה אימתנית לפני, יופי אין סופי מסביבי, שקט. אף אחד לא מדבר. קשה! רוב האנשים שסביבי מבינים היטב שבאולטרה החוקים שונים: עוברים להליכה בעליות, מטפסים ביעילות וחוזרים לריצה בגמר העליה תוך הסדרת דופק. בירידות רצים מהר. כך שומרים על כוחות ועל קצב התקדמות ראוי. אך ככל שחולף הזמן, החום מפתיע את כולנו. השמש מתחילה להכביד, ומקשה את המעבר לריצה בסוף העליות. למרות שרצים ביער, השמש קופחת ומחממת. חם. מעל 20 מעלות. בחודשים שלפני המירוץ הצהרתי שאם יהיה חם, יהיה עדיף מבחינתי לא לרוץ. אני לא אוהבת חום. לא התאמנתי בחום. כאשר הגוף לא מאוקלם למזג אויר חם, הוא עלול להגיב קשה לחום: החל בהתכווצויות הנובעות מחוסר מלח ועד לסכנה של מכת חום.
חיובי אמרנו? חוץ מהעליות אני מוכנה היטב! הרבה קילומטרים ברגליים אספתי בחודשים האחרונים.
והנה אני שוב באמצע עליה. ושוב כולם הולכים מסביב. אף אחד לא רץ. שקט מסביב. מדי פעם עובר אותי רץ (בהליכה כמובן) ורק את נשימתו אני שומעת. את נשימתו ואת הצעדים של כולם מסביב. כל אחד בתוך ההתמודדות שלו. כל אחד מתמודד עם השדים הקטנים שיושבים לו על הכתף ורוצים כבר לראות את הסוף. לאורך המסלול אני רואה רצים שעוצרים לשחרר את כיווצי השרירים שהפתיעו אותם. התופעה הזו הולכת ומתגברת, כנראה שחוסר ההערכה לריבוי העליות וחוסר במלחים הביאו רבים מהרצים לחוסר יכולת להמשיך. אני חושבת על משפחתי, מתאמניי וחבריי ועל זה שהם מחכים לשמוע שהיה לי טוב ומתאוששת.
ברגעים הקשים דיברתי אל עצמי. ואמרתי לעצמי שאולי חם, אבל בתל אביב חם יותר. ואמרתי לעצמי ממש בקול רם: "שימי לב לטכניקה. בטן חזקה. לחייך. איזה יופי!". והמשכתי לחשוב על להרגיע את הרגליים. גם בעליה. בעיקר בעליה. להשקיט את הכתפיים. לחייך. על הילדים שלי. ועל ערן (שותפי לדרך ולמסלולי הריצה) ודני (מתאמן שלי) שרצים את המסלול של ה-80 ק"מ ולכן ההתמודדות שלהם קשה משלי. והנה סוף העליה. בשלב הזה של המירוץ, לוקח לנו (לרוב רובם של הרצים מסביב וגם לי) כמה דקות טובות לחזור לריצה בתום העליה. וכשאני חוזרת לריצה אני מרגישה קלילות מפתיעה. ומקווה שסיימנו עם העליות. כמובן שאחרי כל עליה מגיעה ירידה. איזה כיף! כ-Chi Runner'ית הירידות תמיד טובות לי. אני נכנסת היטב לתנוחה, נעזרת בכוח המשיכה ועוברת כמעט את כל מי שעבר אותי בדקות האחרונות.
אני מתאוששת!
בערך שלוש שעות לתוך הריצה אני צריכה לאכול שוב ומגלה שהבחילה השתלטה עלי ואני לא מצליחה לדמיין את עצמי אוכלת כלום! בהתחלה, עוד הכל עבד לפי התכנון: כל 45 דקות ג'ל. כך שלושה ג'לים. וזהו. לא יכולתי יותר. החום, הלחות והעומס עשו את שלהם. בנקודת ההתרעננות הראשונה, אחרי 28 ק"מ הרגשתי צמא נוראי. שתיתי כחצי ליטר של מים קרים, והכרחתי את עצמי לאכול משהו! אז הסתכלתי בפליאה על הפריסה המדהימה שהם פתחו שם: נקניקים נוטפי שומן, גבינות עתירות שומן וחלבונים שרבים מהרצים אכלו, חטיפים מלוחים ושמנים, משקאות, בננות, תפוזים, משקאות איזוטוניים. כמובן שבחרתי באוכל שגופי מכיר, ואכלתי שני רבעים של תפוז.
מלאתי את התיק במים קרים, ועזבתי את נקודת ההתרעננות לאחר כחמש דקות. לפי התכנון. רק בכדי להגיע לעוד עליה, ועוד בחילה, ועוד התמודדות. ועוד שיחות נפש ביני לבין עצמי. קצת בשקט. קצת בקול רם. בשלב הזה חשבתי על כך שבחום הגוף לא יכול לעכל פחממות ומה שצריך זה מלח. אז לקחתי עוד זוג כדורי מלח. והרגעתי את עצמי עם עוד קצת מים.
השעות נקפו וחוץ ממים ומלח לא אכלתי כלום כבר זמן רב. בדרך כבר ראיתי רצים שהקיאו, תופעה שקשורה להכבדת החום, לקשיי עיכול פחממות ולחוסר במלח ובנוזלים. הבנתי שאין לי ברירה. אני חייבת להכניס אנרגיה. העברתי בראש את כל אופציות ההזנה שהיו לי: בננה, ביגלה, ג'לים וחטיף אנרגיה. כולם עוררו בי בחילה. (הלוואי שיכולתי לשחזר את הבחילה הזו כמה ימים מאוחר יותר ברחובות פריז המלאים כל טוב!) בחרתי בבננה ואכלתי אולי שמינית ממנה. פשוט לא יכולתי יותר.
נקודת ההתרעננות האחרונה הייתה ממש בסיום העליה האחרונה. ניסיתי את מזלי בעוד תפוז אבל הצלחתי רק לשתות מעט מהמיץ שלו. ויצאתי שוב לדרך. מיד ביציאה מאזור ההתאוששות, מתחילה ירידה גדולה וארוכה שבסופה, אחד מאלה שבפינגפונג לאורך קילומטרים רבים עבר אותי, ואז אני אותו והוא אותי ואני אותו… אמר לי: C'est fini, בהתכוונו לעליות. הגענו לסיין. עוד 10 ק"מ לאורכו וזה נגמר. אני חייבת אנרגיה!!! אז הוצאתי את אחת משקיות הג'ל שהיו לי. הסתכלתי עליה והיא הסתכלה עלי בחזרה. כמה דקות טובות. אז פתחתי אותה והמשכנו להסתכל אחת על השניה וכשכבר אכלתי אותה זה בכלל לא היה נורא!
הצרפתים לא תקשרו כ"כ זה עם זה בריצה, הקושי המפתיע היה ניכר בפניהם של רבים. בכל מרוץ בארץ, תמיד יש איזשהו דיאלוג בין הרצים. כאן, כל אחד בתוך ההתמודדות של עצמו. השיחות היחידות הן רק בין מכרים. זה לא הפריע לי. שמרתי את כל האנרגיה להתמודדות שלי. רק פעמיים לאורך המסלול, פנו אלי: בפעם הראשונה פנה אלי בחור בעברית עם מבטא צרפתי כבד ושאל על המטרונום. במינימום מילים הסברתי לו ולשמחתי הוא עבר אותי מהר. בפעם השניה ברכו אותי ב"שבת שלום". דגל ישראל שתפרתי על התיק לפני המירוץ, בפרץ פטריוטיות שלא ממש מתאים לי, הסגיר את מוצאי ואני חייבת להודות שלפי התרשמותי, אוהבים את ישראל בצרפת! זה בהחלט היה נחמד!
מאד רציתי לצלם לאורך המסלול. אבל בחרתי לשמור את האנרגיה. הרגשתי שהמון אנרגיה תתבזבז לי בהוצאת הטלפון ותפעולו. אז בניתי על אחרים שיצלמו בשבילי.
במשך החודשים האחרונים, התמודדתי עם עומס במפרק הירך הימני ובקרסול שמאל. לאורך כל האימונים היו לי דיבורים עם המפרקים האלה ועם מפרקים מזדמנים. והנה אני בזמן אמת וכלום לא כואב לי! אין כמו ריצה של 50 ק"מ לתיקון כל הבעיות… אלוהי הריצה היה בעדי.
כשפגשתי את נעמי חברתי, כארבעה ק"מ לפני הסוף, והיא אמרה לי שנשארו לי עוד כשלושה ק"מ, השעון הראה לי 42 ק"מ. מבחינתי, היו לי עוד שמונה. בפועל היו עוד פחות מארבעה. איזו הפתעה נעימה! כמה דקות ריצה עם נעמי שמנסה לדלות ממני אינפורמציה והנה היא כבר מראה לי את האייפל. הנה הוא! במרחק נגיעה! כק"מ וחצי לפני הסוף, על הסיין, עוצרת לתמונה. האייפל מאחורי. גם המירוץ כבר עוד מעט מאחורי.
נעמי מלווה אותי עד לקו הסיום. טובי אישתו של דני, עומדת בצד ומעודדת ומצלמת את אחת מתמונות הריצה הטובות שלי. אני עוברת את קו הסיום. עם חיוך גדול. מקבלת את חולצת ה-Finisher, ושותה עוד הרבה מים. כמה דקות מאוחר יותר, כבר יושבת באוהל ההתאוששות עם מרק סמיך ולא טעים במיוחד שעושה עלי קסמים. בתוך דקות אני חוזרת לעצמי ומרגישה מאוששת מתמיד. עוד שעות רבות אהיה על הרגליים. מקו הסיום למלון ובחזרה לחכות לערן ודני. למעט כיווץ שרירים קל בארבע ראשי ביומיים שאחרי המירוץ לא חשתי שום כאב!
אין ספק, זו הייתה חוויה טובה ומספקת, שבסיסה בעוצמת הטבע וכמובן בהבנה שלאתגר כזה יש תהליך ארוך ומאתגר, אתגר עם חוקים משלו, חוקים שלאחר מעשה התחדדו לי אודות ריצות אולטרה: זה בהחלט לא מירוץ רגיל, זהו מירוץ סיבולת שמורכב ממשתנים רבים: אימונים מדוייקים (וזה אומר שימת דגש על ריצות back to back בכל שבוע), הכרה והבנת המסלול (למשל להבין את גודל העליות בהן נתקלתי), הכנה מדויקת למתווה השטח (כנ"ל…!), תוכנית מרוץ מתאימה, טכניקת ריצה מדוייקת, טייפר נכון, תזונה במהלך המירוץ, התמודדות עם המשברים הבלתי נמנעים וההכרה שיש בי את היכולת לצאת מהם.
לסיכום:
50 ק"מ ריצה ב-6 שעות ו-38 דקות. קשיים בדרך וגם הפתעות. נוף מדהים, ארגון מצוין והרבה אוהבי ריצה כמוני, שחלקו איתי את המסלול.
וחיוך אחד גדול בסוף!
מטרים ספורים לפני קו הסיום
ערן עובר את קו הסיום
מעולם לא האמנתי שאגיע למרחקי ריצה כאלה. כל מרחק אותו רצתי חשבתי שזהו. יותר מכך לא ארוץ. אבל אין כמו ההרגשה בסוף אתגר המותח את היכולות למקומות חדשים. ומי אני שאעצור את מה שעושה לי טוב. בשבועות שלפני המירוץ הצהרתי שלא ארוץ יותר מרחקים כאלה. גם אפילו קצת האמנתי לעצמי. עכשיו ברור לי שזה רק עניין של זמן עד שאמצא אתגר חדש.
אתם מוזמנים גם. אשמח ללוות גם אתכם בדרך המרתקת הזו.
