הי מיכל,
לפני כשלושה חודשים עברתי אצלך סדנה פרטית. כידוע לך הגעתי פצועה ועם חוסר ביטחון בריצה שלי. ולא. רוב הזמן הזה לא רצתי. ועכשיו, התאפקתי 4 ריצות כדי לכתוב לך את הדברים הבאים:
אחרי עוד פרק מתסכל של חוסר אונים מוחלט, החלטתי להחליט שאין קשר בין ״כואב״ ל״ריצה״.
אז נעלתי שוב נעליים, לבשתי את החיוך-ריצה שלי, והתחלתי בהיסוס ענק להרים את הרגליים, מכינה את עצמי ל״כואב״ המוכר.
ה״כואב״ אכן הגיע, אבל עשיתי לו פרצוף כועס. אני רוצה להתוודות, שבחוסר סבלנות מוחלט, העמדתי ברוב חוצפתי את כל התורה כולה על דבר אחד, ולפי התוצאות נראה לי שלא תכעסי.
בגוף עשיתי רק דבר אחד – עשיתי ממנו מגדל פיזה, בהטייה קטנה-קטנטנה קדימה, ובראש עשיתי רק דבר אחד – חשבתי כמו שאמרת שיש לי כדור בבטן ושאני צריכה כל הזמן לדאוג שהוא יהיה קצת לפני החלק התחתון של מגדל הפיזה שלי.
בהתחלה באמת רצתי כמו מגדל פיזה, במהירות כזו, שצב בתרדמת היה עוקף אותי, אבל אחר כך משום מה הידיים החליטו להצטרף, מגדל פיזה שלי נהייה איכשהו גמיש ונעים, וכל העסק פתאום עבר מתמונות סטילס לוידאו.
הריצה הראשונה והשנייה היו מהוססות ומפוחדות, ועדיין אני מפחדת, אבל היום כבר חזרתי לזמן הרגיל שלי, שהוא לא מי יודע מה, אבל אני מתכוונת להישאר בו עד שיעבור הכאב לגמרי.
בינתיים זה לפחות לא מחמיר, לפחות לא בגלל הריצה.
המסלול שלי כרגע, עד ששוב יהיו לי שתי רגליים תקינות לגמרי, הוא 3 ק"מ הלוך בירידה, 3 ק"מ חזור עלייה. בעליות – אני מצמצמת גודל צעדים למינימום שאני מרגישה שלא מעמיס על הכאב. בירידות אני נותנת גז, וממש מרגישה את הכדור מתגלגל קדימה…
והכי חשוב, החזרת לי את האמון ברגליים שלי…
יש אנשים שלוקחים כדורים מכל מיני סוגים ומינים,
אני לקחתי רק כדור אחד – זה שאמרת שיש לי בבטן…
אוקטובר 2014
