להזמנת הסדנה נא ליצור קשר דרך הטופס או בטלפון, 052-2226224

Ecotrail Oslo 2016

מרוץ Ecotrail Oslo מאחורי.

שעות, שבועות וחודשים של אימונים, של ריצות שטח, של אימוני עליות, הסתכמו בכמה דקות על קו הזינוק ועוד שש שעות ושש דקות של התמודדות וריצה בנופים עוצרי נשימה.

מסביבי המון מקומיים ארוכי וארוכות רגליים, שנראו מוכנים ויודעי דבר. בדיעבד הם אכן ידעו יותר ממני על השביל המתפתל, על הריצה הטכנית בין שורשי העצים, על הירידות האימתניות. ממש עוד מעט אגלה זאת בעצמי.

כל מרוץ הוא עולם שעומד להתגלות. העמידה על הקו היא תמיד נקודת מוצא, שאתה יודע מה עומד מאחוריה – שבועות וחודשים של אימונים, תזונה נכונה, מנוחה נכונה, קשיים ויופי, אבל אין לך מושג מה צופנת הדרך. כל קו זינוק הוא תעלומה הנפתרת עם כל צעד וצעד על השביל המוביל לקו הסיום.

אז כשעמדתי על קו הזינוק, הרגשתי מוכנה יותר מתמיד. הסקנו מסקנות מהאימונים למרוץ בצרפת (Ecotrail Paris 2014), והתאמנו רבות בריצות עליה. ״תפרנו״ את אשתאול דרום, ואשתאול צפון, את דרך בורמה ואת יער הנשיא. רצנו את מירוץ ישו מנצרת לכנרת (55 ק״מ). בתל אביב ובגבעתיים עליתי וירדתי רחובות תלולים. ובעיקר נהניתי מהתהליך. כשהמטרה הייתה להרגיש מוכנה ל-45 ק״מ של ריצה עם למעלה מ-1000 מ׳ של טיפוס.

מירה, אחותי היקרה, וטובי, חברתי היקרה ליוו אותי. ההתרגשות ברכבת המובילה לאזור הזינוק הייתה גדולה. עשרות רצים נרגשים גדשו את הקרונות וכבר כל כך רציתי לרוץ. באזור הזינוק הן עמדו ותיעדו ועודדו והספירה לאחור הבהירה לי ששבועיים קשים של טייפר (זמן הורדת העומס בין האימונים למירוץ) אוטוטו מסתיימים. אין ספק – על קו הזינוק הייתי רעבה מאד לריצה.

IMG_5024

יצאנו לדרך בדיוק בזמן. כמה מטרים מקו הזינוק החלה העליה הראשונה. הדבר הראשון שעלה לי לראש היה מרמור קל על שלא יצאתי לריצת חימום לפני הזינוק. העליות והשבילים של היער באוסלו שמים ללעג את העליות שהתאמנו עליהם. אבל בשלב הזה עדיין לא הבנתי זאת. בינתיים המסלול התחיל עם כקילומטר של עליה מתונה, שהובילה לכניסה ליער ובה טעימה של מה עוד מחכה לי ולנו בהמשך הדרך.

ואכן לאחר כארבעה קילומטר נכנסו אל מעבה היער. השבילים הפכו צרים יותר ויותר, המזנקים המהירים נעלמו מזמן מן העין ותוך כחצי שעה ההמון הפך לרצים ספורים. מזג האויר היה מושלם. 14-15 מעלות לאורך כל הריצה. השמש נגלית ומסתתרת חליפות. גשם החל לרדת כשעה לפני שעברתי את קו הסיום. ורק לאחר מכן הבנתי עד כמה ברי מזל היינו, כאשר הגשם לא הפסיק לרדת מאז שהחל ועד שעזבנו את אוסלו יומיים מאוחר יותר.

לאט לאט וככל שנגלה לי השביל הבנתי שבעצם הגעתי לסוג של מירוץ מכשולים. היער מלא בשבילי סינגל ארוכים ומפותלים, כהים מאדמה ומצל, בתוכם שזורים שורשי עצים גדולים, מתפתלים כנחשים, מקשים על ריצה רציפה. מדי פעם חלפנו על פני אזורים מוצפים בבריכות בוץ ענקיות, לעיתים הניחו עליהם גשרון צר ולעיתים היינו צריכים למצוא מיקום מדויק להניח בו את כף הרגל כדי לא להשאיר את הנעל בתוך הבוץ… כדי לא ליפול. זו בהחלט המטרה החשובה ביותר שלי – להימנע מנפילה, ממעידה, כשהפציעה מהסקי של ינואר 2015 עדיין מורגשת.

פעמיים-שלוש לאורך המסלול שבתוך היער צץ לו שביל כורכר מנחם. לרגע חשבתי שתהיה הפוגה קלה ואוכל לרוץ בקצב הריצה הרגיל. אך הוא היה שביל גישה קצר אל תוך המשך היער…

וכשאין שבילי סינגלים צרים וקשים, יש עליות תלולות וארוכות. כמו זו שלאחר נקודת ההתרעננות הראשונה, בין הקילומטר ה-16 לקילומטר ה-20. ארבעה קילומטר של טיפוס ארוך ומתיש. לאחריו מן הסתם באה ירידה. את רובה עברתי בריצה, אולם חלקים ממנה היו כה תלולים שאי אפשר היה לרוץ ושוב העיקר היה לא למעוד, לא ליפול. להמשיך להתקדם. לאט ובהתמדה.

 sportograf-77808976_lowres

ולאורך כל ההתמודדות הזו Chi Running שוב שם בשבילי. המצנח הדמיוני לוקח אותי למעלה וקדימה, גורם לי למפגש קליל יותר עם הקרקע. שרירי הליבה מגוייסים ומובילים אותי קדימה, אני מרגיעה את הרגליים והכתפיים. אני מרגיעה את שרירי הפנים והמבט. אין ספק שהטכניקה היא זו שמובילה אותי לקו הסיום.

בעודי ארוכה ורגועה (יישור והשקטה…) נהניתי מהנוף ומהאנשים שעודדו אחד את השני עם קריאות ה-הי הי הי, הכה אופייניות למדינות צפון אירופה. הם הבטיחו לי ולעצמם שרק בגלל הקושי וההפתעה של הדרך נעריך עוד יותר את קו הסיום. הם צדקו. נהניתי להתמודד או בעצם לגלות, שהשדים הקטנים, אלה שתמיד רצו שאעצור, כבר לא מבקשים זאת יותר. נהניתי מכל שתיה של מים. ומכל מעבר של בוץ, בו הצלחתי לא להרטיב את הרגליים. נהניתי מהבייגלה שהבאתי איתי בשקית (כי ידעתי שבתחנות הרענון הספרטניות משהו יגישו נקניק וגבינה – לא בדיוק המאכלים האהובים עלי בריצה). נהניתי לרוץ עשרה קילומטרים בלמעלה משעה וחצי… (בין הקמ ה-30-40 לערך) לאורך נהר שוצף, בנופי יער גולמי שכאילו רוצה לסלק אותנו משם עם השורשים הענקיים, הבולדרים הגדולים והשביל התלול. נהניתי לדעת שמירה וטובי יחכו לי בקו הסיום עם מעיל חם וחיוך וחיבוק. נהניתי לקוות שערן ודני (שזינקו ארבע שעות לפני ועברו 35 ק״מ עד שהגיעו לקו הזינוק שלי) ישיגו אותי ואוכל לרוץ איתם ביחד (זה לא קרה…). נהניתי לגלות שאני יודעת ומסוגלת להכיל ולהתמודד עם העומס שהרגשתי במפרקי הירך עוד מאז העליה הראשונה, אי שם בתחילת המירוץ (ושוב תודה ל-Chi Running). נהניתי לגלות בקילומטר האחרון, כשהתכווץ לי שריר ההאמסטרינג (לראשונה בחיי…) שמעבר קל להליכה ועיסוי קל של המקום העלימו את הכיווץ מיד. נהניתי ב-12 הק״מ האחרונים לרוץ עם זרה מוחלטת, שאפילו את שמה אני לא יודעת שליוותה אותי ואני אותה, ובסוף עברנו יחד את קו הסיום (הנה היא בתמונה בפסקה למעלה). נהניתי לרוץ ולדעת שאסיים עם חיוך.

ממש. אבל ממש נהניתי מהמרוץ הזה. אין ספק שמצאתי את מקומי בריצות שטח. נשארתי עם טעם של עוד.

מאי 2016

להזמנת הסדנה נא ליצור קשר דרך הטופס או בטלפון, 052-2226224