אז איך נראים כשרצים Chi Running?

איך מבדילים בין Chi Runner לבין רץ ״רגיל״.

לא אחת שואלים אותי את השאלות האלה בסדנאות, בשיחות סלון וסתם כך מסקרנות.

אז מה באמת מבדיל Chi Runner ממי שאינו Chi Runner?

______________________________________________________

הדבר הראשון שנראה לעין כאשר רואים Chi Runner זה העובדה שרצי Chi Running לא קורסים לתוך הקרקע.

אדם שרץ נכון יהיה ״גבוה״, תנוחתו מוארכת, והוא לא ״יקרוס״ לתוך האגן. הכתפיים יהיו מופנות קדימה ולא מעוגלות פנימה, והראש הגבוה יגרום לסנטר לרדת מעט למטה.

אצל Chi Runner ניתן תמיד לראות הטיית גוף קדימה. Chi Runner יעמוד זקוף בשלב העמידה. עם המעבר לריצה יטה את הגוף קדימה וישתמש בכוח המשיכה. ולא לטעות, הטיית הגוף קדימה משמעה לא כיפוף באגן (כפי שניתן לראות בתמונה השמאלית) כי אם הטייה של כל הגוף, מכפות הרגליים ועד קצה הגולגולת, כעמוד אחד. ישר, יציב ותומך.

לאחר הטיית הגוף קדימה, Chi Runner תמיד ירוץ בשקט. המגע עם הקרקע יהיה שקט ורגוע, הנשימה שקטה ורגועה, ויש סיכוי סביר שכאשר Chi Runner יתקרב אל אדם מהגב, זה השני לא ישמע את צעדיו. באנגלית אנחנו קוראים לזה ״to be light on our feet״. לרוץ קליל כמה שניתן.

כאשר הגוף מוטה קדימה ועל מנת לאזן את ההטיה, הן תנועת הרגליים והן תנועת הידיים יהיו אחורה:

אנחנו רוצים לשלוח את הרגל לאחור כי אנחנו לא רוצים להניח את כף הרגל מלפני מרכז הכובד. הנחה של הרגל לפני מרכז הכובד כמוה כמעצור.

ותנועת הידיים לאחור, מאזנת את הטיית הגוף לפנים.

בכדי שתנועת הרגל תהיה לאחור נדרש Chi Runner להניע רגליו כמו גלגל. וגלגל שמוביל את הרץ קדימה מחייב יציבות  שתושג ע"י נחיתה על כל מרכז כף הרגל, ובכך להמנע מנחיתה על העקב או נחיתה על כריות האצבעות.

נאסוף את כל אלה ונראה אדם שרץ שקט, נינוח, רגוע. וזה המפתח של Chi Running.

Chi Runner לא עובד קשה בריצה. הוא לא משתמש יותר מדי בשרירי הרגליים והידיים, אלא רק כתמיכה בהטיית הגוף קדימה (מגע כף הרגל בקרקע) ולאיזון (ע״י תנועת הידיים). לתנועה קדימה, Chi Runner משתמש בכוח המשיכה – זו ההטיה. Chi Runner שרוצה לרוץ מהר יותר, רק מטה את הגוף מעט יותר, ושומר על כל הנ״ל באותו שקט, רוגע וזרימה. בדיוק כמו מכונה.

והחשוב מכל: Chi Runner אמיתי נהנה (כמעט…) מכל רגע. מהיכולת להנות מהתנועה הזורמת של הגוף, מהיכולת לרוץ רגוע, שקט ומשוחרר. בסופו של דבר, כל זה מסתכם ביכולת להגיע למרחקים, מהירויות ומקומות שלא חלמנו עליהם. ההתקדמות קדימה כאילו מתרחשת מאליה. עד כדי כך חזק כוח המשיכה!

אז כן, זה לוקח זמן. כן, צריך סבלנות ומחוייבות, וכן צריך לעבוד קשה בכדי להגיע למקום הזה של זרימת האנרגיה בגוף. אבל עבודה קשה תמיד משתלמת. וכשזה קורה, אין אושר גדול יותר מלגמוע מרחקי ריצה, לסיים בתחושה נהדרת ולקום למחרת בבוקר כמו חדש ולצאת לריצה הבאה!