אז תשמעו סיפור שמתחיל כבר לפני כמה שנים כשעקב כאבי ברכיים נאלצתי להפסיק לרוץ: שני אורתופדים שהלכתי אליהם הסתכלו ב MRI בעיון רב ואמרו לי ללא הנד עפעף שה MRI נראה נורא ובכלל למה לי בגילי המתקדם לרוץ, ששחייה יותר מתאימה לקשישים.
ואז שמעתי על ״ריצת צ׳י״ ועל מיכל ארצי. את הסדנה הראשונה עשיתי כבר לפני כארבע שנים ולמדתי בה כמו ילד: איך לעמוד (posture), איך ללכת ובסופו של דבר איך לרוץ. שלוש שנים מאוחר יותר, רצתי את מרוץ אייל (15 ק״מ עם עלייה אכזרית בסופה), מי היה מאמין… ואז העזתי לכוון גבוה יותר (יותר נכון, רחוק יותר, לחצי מרתון). באימונים התחלתי להרגיש לא נוח, כואב פה, לוחץ שם. חזרתי לסדנא חוזרת. הפעם למדתי לרוץ יותר לאט בשביל לרוץ יותר מהר, את יתרונות הריצה עם מטרונום ומיד בריצה שלאחריה הרגשתי שחזרתי לרוץ נכון ולהנות מהריצה מבלי שהברכיים יעצרו אותי.
כרופא אני מודע ליתרונותיה של הריצה, כרץ אני מודע ליתרונותיה של ריצת צ׳י.
מומלץ ביותר כדי לשפר את ההנאה שבריצה.
פברואר 2020
