מוזמנים לעמוד ההמלצות!

בסדנת הבסיס נלמד את עקרונות השיטה: תנוחה ויציבה נכונות, Chi Walking, תנועת הזרוע בעת הריצה, נשימה נכונה ועוד. המשך…

בסוף אוגוסט 2013 השתתפתי במירוץ מי-ם לים. זה מירוץ שליחים המתחיל בגן החיות התנכי בירושלים ומסתיים בנמל תל אביב ובתווך 9 מקטעים של בין 10 ל-16 ק"מ כל אחד. במירוץ הזה אפשר לבחור כל מקטע ריצה שהוא, כך שתמהיל הריצה הוא באחריות הרץ, ללא הגבלות.

נרשמתי לשלושה מקטעים: שני הראשונים, בני 16 ק"מ כל אחד היו מגן החיות התנכי עד לצומת שמשון – בית היערן. המקטע האחרון, מקטע הסיום, היה בן 10 ק"מ לאורך פארק הירקון, מאסותא עד הנמל. "מסלול הבית" שלי.

כמאמנת לא הייתי מאשרת את השתתפותי במירוץ כזה… כאצנית, עשיתי זאת. ותכף אחזור לזה…

הריצה התחילה בשעות אחה"צ, במזג אויר סביר בהחלט יחסית לאוגוסט. לאחר כשעתיים ריצה ירד הלילה. לילה חשוך, נטול ירח, כשהתאורה היחידה היא פנסי הראש של הרצים. המסלול של שני המקטעים הראשונים מתחיל כאמור בגן החיות התנכי. בירידה מתונה לאורך נחל שורק. לאחר כארבעה ק"מ של ריצה מתחיל טיפוס של כ-250 מ' על ק"מ ריצה, ולאחר מכן המסלול הוא ברובו מישורי או בירידה מתונה, למעט ירידה תלולה וארוכה אחת.

האמת היא שלא באמת התאמנתי לריצות שטח. לא רצתי הרבה בשעות הערב והלילה. לא רצתי מרחקים (ריצות נפח) בחודשים שלפני המירוץ. ובקיצור: טוואי המירוץ היה מנוגד לחלוטין למה שהתאמנתי בחודשים שלפני.

ולמה בכל זאת רצתי? במילה אחת: Chi Running ובהרבה מילים: כי המירוץ הזה קסם לי וכי ידעתי שהטכניקה היא זו שתוביל אותי לקו הסיום. ברגעים הקשים (שהראשון היה ממש בתחילת המירוץ..) כל שעשיתי היה להתרכז יותר. להתחזק במרכז, להרגיע את איברי הגוף שבתנועה ולהרגע: להרגיע את הפנים, את הידיים, את הכתפיים, את כפות הרגליים. לחייך. כל שעשיתי בעליות היה להטות את הגוף יותר. לעבוד יותר עם פלג גוף עליון. להרגיע את פלג גוף תחתון. לעבור להליכה מדי פעם. בירידות "התיישבתי" לתוך הירידה. דמיינתי את כוח המשיכה לוקח אותי למטה. נהניתי מכל רגע.

הטכניקה מכילה את הגוף ואת התודעה (מה שבאנגלית נקרא body/mind). את היכולת לשלב בין היכולת הפיזית, שהיא נתונה, לבין היכולת המנטלית שהגבול שלה גמיש הרבה יותר. והטכניקה היא שמחזקת את היכולת המנטלית ברגעים הקשים. בזכות הטכניקה אני רצה. בזכות הטכניקה ניצלתי היטב את הירידות והתמודדתי היטב עם העליות במסלול המאתגר.

בזכות הטכניקה יכולתי להודות על הריצה בנופים, בריחות וברחשים של שביל ישראל בלילה. כשלוש שעות וחצי של שמחה.

סיימתי את 32 הק"מ של שני המקטעים הראשונים עם אנרגיות, כמובן בלי כאבים, עם חיוך גדול מאד ועם תחושה מצויינת בגוף. ניצחון התודעה על הגוף! ניצחון הטכניקה.

כבר בסיום 32 הק"מ ידעתי שאת עשרת הק"מ האחרונים בפארק הירקון לא ארוץ. הקשבתי לגוף ולתודעה: את מסלול המקטע האחרון אני מכירה היטב, כך שבניגוד לריצה מירושלים, לא היה בו כל חידוש עבורי. ומנגד, סיום הריצה של הערב היה חיובי, משמח, מתגמל. ולכן החלטתי להגיע בבוקר לקו הסיום ולחכות למסיימים, ביניהם ערן, הרץ הצמוד שלי, שרץ באותו אירוע קרוב ל-60 ק"מ.

אין כמו מירוצי בוטיק קטנים ואיכותיים!

הטכניקה, היא שהביאה אותי לקו הסיום. היא הבסיס לריצה שלי. היא זו שמביאה אותי פעם אחרי פעם לקו הסיום.

בלי Chi Running זה לא היה קורה. אז תודה לטכניקה, תודה לדני ותודה לכם, המתאמנים שלי, שמדרבנים אותי להמשיך גם כשקשה ומלמדים אותי בכל שיעור בו אני מלמדת אתכם.

עקרון הפירמידה או עקרון שלושת השלבים

אחד העקרונות הבסיסיים של Chi Running הוא ה-Gradual Progress, התקדמות הדרגתית. כל דבר בטבע מתחיל מקטן לגדול, ממעט להרבה, מלאט למהר. כאשר מצייתים לחוקי הטבע אין דרך אחרת. חוק בסיסי זה, הנכון לגבי כל אספקט בחיים, נכון כמובן גם לריצה, ומיושם היטב בריצה ב-Chi Running.

תחילת תהליך הלמידה של השיטה היא עבודה בסיסית על התנוחה. על ה-Form. כאשר מתחילים ביישום של Chi Running, משנים את היציבה, את התנוחה הבסיסית והראשונית של הגוף, את התנועה אותה הגוף ידע והכיר במשך השנים, ובכך למעשה אנחנו משנים את הביומכניקה של התנועה.

הגוף עשוי להגיב בהתאם: עומס שרירי, דופק גבוה, חוסר יכולת להתרכז לאורך זמן ועוד.

מצויין! בכדי לפתח ולשכלל את היכולת לרוץ ריצה בריאה ויעילה יותר, ובכך להשיג את שתי המטרות העיקריות של Chi Running: ריצה ללא פציעות וריצה החוסכת באנרגיה, על הגוף לעבור תהליך.

והתהליך כמובן לוקח זמן. רק לאחר שהגוף לומד ומפנים מהי התנוחה הנכונה, כיצד נעים בתנוחה נכונה לאורך זמן, או אז ניתן כמובן להוסיף מרחקי ריצה. ולבסוף, לאחר שמצליחים לשמור על תנוחה נכונה לאורך זמן, ניתן לעבוד על / לשלב מהירות. וזהו למעשה עקרון שלושת שלושת השלבים: Form►Distance►Speed.

או עקרון הפירמידה:

לא בכדי שלב ה-Form הוא הגדול ביותר. זהו הבסיס, עליו נתמכת מעתה והלאה כל התנועה שלנו במרחב ולכן עליו להיות גדול ויציב.

על מנת להיות ברורים, הבה נסביר את כל שלבי הפירמידה:

Form:

התרגום המילולי הוא צורה, דמות. ובמילים אחרות, זוהי ה"תנוחה", הצורה בה אנו מעמידים את הגוף שלנו. בתהליך הלמידה, אנחנו בונים מהגוף "עמוד" ישר ויציב הנתמך ע"י השלד, כלומר עצמות, רצועות וגידים. עמוד אשר יוכל לתמוך בתנועה, כך שנוכל להפחית בעבודת השרירים ובכך לחסוך באנרגיה.

העבודה על תנוחה נכונה עשויה לקחת זמן. כל מתאמן והקצב שלו, כל אחד והתקשורת שיש לו עם גופו: יש כאלה שהתנוחה הבסיסית שלהם נבנית במהרה ולעומתם יש כאלה אשר על מנת להגיע לתנוחה נכונה צריכים לעבוד עליה זמן ממושך יותר.

כאמור, התנוחה היא הבסיס לתנועה נכונה, לריצה נכונה. Chi Runner מתחיל ירוץ ריצות המבססות את התנוחה, את טכניקת התנועה הנכונה, על מנת שהגוף יפנים את הביומכניקה והתנועה החדשה במרחב. בפועל זה אומר תרגול יום יומי של התנוחה (לאוו דווקא בריצה) ותרגול בריצה במהירות נמוכה, עם דגש על תנוחה נכונה. רק לאחר שנצליח להחזיק בתנוחה הנכונה לאורך זמן ניתן להוסיף מרחקי ריצה:

Distance:

לאחר שבאותו תהליך איטי והדרגתי, לימדנו את הגוף את הטכניקה והביומכניקה הנכונות, תירגלנו את התנוחה והתנועה הנכונות ואנחנו מצליחים לשמור על התנוחה בריצה לאורך זמן, נוכל להעמיס על אותו "עמוד" ריצה לפרקי זמן ארוכים יותר, מה שכמובן מוביל למרחקי ריצה ארוכים יותר. היות ולימדנו את הגוף להישאר בתנוחה הנכונה לאורך זמן, הגוף לומד להשתחרר, להרגע, המפרקים שקטים ורגועים והתנועה לכן זורמת, נעימה וגורמת למעט או אפילו ללא פציעות כלל.

Speed:

השלב האחרון בעיקרון הפירמידה מדבר על מהירות.

רץ Chi Running שרוצה לרוץ מהר יותר, כל שעליו לעשות הוא להקשיב למטרונום, (למאמר על המטרונום לחץ כאן) לשמור על תנוחה נכונה, להטות את הגוף לשימוש מוגבר בכוח המשיכה, ולשמור על עקרון ה"סיכה בכותנה" כלומר: החזקת שרירי הליבה והשקטה של שרירי הגוף שבתנועה. לרץ שלא מכיר את השיטה, זה נשמע מוזר לרוץ מהר יותר ולמעשה לעשות פחות. אך זוהי הדרך הנכונה להשתמש בכוח המשיכה ולא בכוח השריר.

למעשה, הגורמים המובילים לריצה מהירה יותר הם: הטיית הגוף (שימוש מוגבר בכוח המשיכה), פתיחת הצעד לאחור להגדלת גודל הצעד והיכולת לבצע רוטציה באגן תוך כדי ריצה. ככל שהגוף מכיר יותר את התנוחה הנכונה, הוא משוחרר, רגוע, שקט יותר. האגן מאוזן יותר ונפתח יותר לאחור, וכך צעדי הריצה גדולים יותר, מה שמוביל לריצה מהירה יותר.

כל זה יכול להתקיים רק לאחר שביססנו היטב את שני השלבים הראשונים של תהליך הלמידה, של הפירמידה.

למאמר בנושא פיתוח מהירות ע"י שימוש בכוח המשיכה לחץ כאן

והעיקר, לרוץ מאהבה:

""איזו שמחת חיים" התפעל ויג'יל. גם הוא לא ראה תופעה כזו מימיו. "בהחלט מחזה יוצא דופן"…

"זהו זה! חשב ויג'יל בהתרגשות. מצאתי את מה שחיפשתי! הוא רק לא היה בטוח מה בדיוק מצא. התגלית שקיווה לה הייתה שם לנגד עיניו אבל הוא לא ידע להגדיר אותה… ויג'יל לא דיבר על "כוח סבל" או "רעב" או "רוח לחימה". למעשה הוא התכוון בדיוק להפך מזה… נכון מאד: אהבה"

מתוך "נולדנו לרוץ" של כריסטופר מקדוגל. פרק 15.

נשימה היא אחד הנושאים המשמעותיים ביותר הקשורים בריצה. היא מעסיקה הן את אלו שכבר רצים והן את אלו שרוצים לרוץ, אך חוששים מקשיי נשימה במהלך הריצה.

קוצר נשימה חל בדרך כלל לא בגלל שאנחנו לא שואפים מספיק, אלא בגלל שאנחנו לא נושפים מספיק. כלומר לא בגלל הכנסת אויר לקויה אלא בגלל הוצאת אויר לקויה.

אויר חדש יכול להכנס לריאות רק לאחר שנפנה לו מקום. הדרך לעשות זאת היא על ידי הוצאת אויר ארוכה וממושכת, שתמיד תהיה ארוכה יותר מהכנסת האויר.

ההסבר הביולוגי לכך הוא כי אתרי חילוף החומרים בריאות (שנקראים נאדיות הריאה או alveoli) נמצאים בריאות במספר גדל והולך ככל ש"יורדים" לתחתית הריאה. כלומר במעלה הריאות יש מספר נמוך של נאדיות ריאה בעוד בתחתית הריאות יש מספר גדול ביותר של נאדיות ריאה. כך שכאשר הנשימה שטוחה, לחלק העליון של הריאות, בו יש מעט אתרי חילוף חומרים, חמצן מועט חודר למחזור הדם, בעוד שכאשר נושמים נשימות עמוקות ומלאות, כמות החמצן החודר למחזור הדם הוא הרב ביותר.

לכן, כאמור, הוצאת האויר לעולם (כמעט) תהיה ארוכה יותר מהכנסת האויר. בצורה זו לא נשאר אויר כלוא בתחתית הריאה והוצאת האויר הארוכה מפנה מקום לאויר חדש ולחמצן נקי.

בכדי לתרגל זאת, אנחנו לומדים טכניקת נשימה הנקראת "נשימת בטן".

בתרגול נשימת בטן (belly breathing) אנחנו לומדים כיצד לרוקן את הריאות ולפנות מקום לאויר חדש.

וכך מתבצע התרגול: נכין את השפתיים כאילו אנו מתכוננים לכבות נר, נשים יד על הטבור ונוציא אויר "דרך הבטן". נדמיין כאילו יש חוט המקשר בין הטבור לבין הגב וננסה לקרב אותם כמה שיותר אחד לשני.

לאחר שהוצאנו אויר כמה שניתן, אנחנו מרפים את הנשיפה, ואויר חדש ונקי נכנס לריאות.

הפעולה היא בהוצאת האויר. כניסת האויר היא פסיבית. בעצם זה שהפסקנו להוציא אויר, אויר חדש ונקי נכנס לריאות.

בתחילת הדרך לא מתרגלים נשימת בטן בריצה, אלא בעמידה או ישיבה וזאת על מנת ללמד את הגוף לנשום נכון, ללא העומס של הריצה. לאחר שהגוף מבין צורת נשימה זו, ניתן לתרגל אותה גם בריצה.

נשימה בריצה:

כאמור, יש להקפיד על כך שהנשיפה תהיה ארוכה יותר מהשאיפה. כל רץ, מסגל לעצמו מקצב נשימה המתאים לו.

אני אישית מוציאה אויר – 2  – ומכניסה – 1. כלומר נשיפה למשך שני צעדים ושאיפה למשך צעד אחד. יש כאלה המוציאים אויר – 3 מכניסים – 2. את מקצב הנשימה מתאימים למקצב המטרונום (ראה מאמר על המטרונום). בכל מקרה, כאמור, הנשיפה תמיד תהיה ארוכה יותר מהשאיפה.

לרצים החווים קשיים בנשימה תוך כדי ריצה, אנו ממליצים:

• להאט
• לוודא תנוחה נכונה
• לשים לב יותר לנשיפה (הוצאת אויר) מאשר לשאיפה (הכנסת אויר)
• במידת הצורך לעצור ולתרגל "נשימת בטן"

וזכרו:  הנשימה היא החיים. אם אתה נושם היטב תחיה חיים ארוכים עלי אדמות  (פתגם הודי עתיק)

המטרונום – ידידו הטוב ביותר של ה-Chi Runner…!

ב-Chi Running אנחנו רצים במקצב אחיד לאורך כל הריצה, ללא קשר למהירות הריצה. אם נרוץ 8.5 קמ"ש או 13 קמ"ש, עדיין נרוץ באותו המקצב. המקצב אליו אנחנו מכוונים הוא בין 85 ל-90 פעימות לדקה לכל רגל, כלומר בין 170 ל-180 צעדים בדקה. את המקצב מכתיב המטרונום.

הסיבה הרשמית לשימוש במטרונום הוא הכתבת מקצב אחיד, כזה שנשמר גם לאורך ריצות ארוכות במיוחד, במהירויות ריצה שונות.

אך יש לו "סגולות" נוספות והעיקרית שבהן הוא הריכוז אליו המטרונום יכול להוביל אותנו. בריצה עם מטרונום תפקידו להכתיב את המקצב ויחד עם זה הגוף והתודעה (מה שנקרא body-mind) מרוכזים ומפוקסים בריצה. עם השנים גיליתי כי רצים שרצים עם מטרונום חווים הצלחות מרובות יותר מאלה שרצים בלעדיו. המטרונום מכוון אותנו, ממרכז אותנו ועוזר לנו להשאר מרוכזים בתנועה לאורך זמן.

ב- Chi Runningהראש עובד לא פחות מאשר הגוף והמטרונום הוא זה שעוזר לנו להשאר בריכוז הזה לאורך זמן.

המקצב הממוצע של רצים הוא כ-78-82 פעימות בדקה.

 Chi Runner מתחיל יכוון את המטרונום למקצב המתאים לו, ויתרגל ריצה איתו למשך כמה ריצות, עד אשר הוא חש את המקצב הקבוע ואת היתרונות שלו. בשלב הבא נעלה פעימה אחת כל שבוע (בהנחה של 3-4 ריצות בשבוע) עד אשר נגיע למקצב המטרה – 85 פעימות בדקה. רץ ממוצע יגיע למקצב המטרה לאחר כחודש וחצי של ריצה. (זוהי עוד דוגמה ל-gradual progress, אותו תהליך הדרגתי אשר גם עליו מתבססת השיטה).

במקצב זה נשארים תקופה ובמקביל משפרים את התנוחה (ה-Form). רץ גבוה ישאר על מקצב זה ואילו רצים נמוכים יותר יכוונו לכיוון של 90 פעימות בדקה.

עם הזמן העלאת המקצב מתרחשת מעצמה. הגוף, כאילו מבקש להתאים את עצמו למקצב מהיר יותר.

למקצב ריצה של בין 85-90 פעימות בדקה תפקיד חשוב מאד בהשגת שתי המטרות הבסיסיות של Chi Running: מניעת פציעות וחיסכון באנרגיה.

חיסכון באנרגיה:

ב- Chi Running תפקיד כף הרגל הוא לתמוך בתנועה בכל צעד וצעד. כך שבין תמיכה אחת לשניה, כף הרגל (ולמעשה כל הרגל התחתונה, זו שמתחת לברך) שקטה ומשוחררת (relaxed). בריצה במקצב אחיד, כף הרגל נוגעת בקרקע 1/85 לדקה בכל צעד. כך שלמעשה הרגע בו כף הרגל נוגעת בקרקע הוא קצר ביותר. בריצה בקצב  איטי מ-85 פעימות בדקה כף הרגל תומכת במבנה הגוף עם נגיעתה בקרקע לפרק זמן ארוך יותר, מה שפוגע בחיסכון באנרגיה.

מניעת פציעות:

במקצב הגבוה מ-90 פעימות בדקה לא ניתן, או קשה ביותר לבצע רוטציה באגן. הרוטציה מסייעת בפתיחת הצעד לאחור. תפקיד הרוטציה הוא מניעת פציעות במהותו, היות וכאשר יש רוטציה באגן, התנועה זורמת ביחד עם תנועת הקרקע הנעה מולנו תוך כדי התקדמות, ובכך פוחת הזעזוע בכף הרגל עם כל נגיעה שלה בקרקע.

השימוש במטרונום:

את מקצב המטרונום מתאימים לתנועת המרפק, המתואמת עם עבודת הרגל הנגדית. הסיבה שמתאימים את המקצב לתנועת המרפק היא כי למוח קל יותר להתמקד בנקודה אחת קטנה וקרובה אליו, בניגוד להתמקדות ברגל שהיא גם רחוקה וגם גדולה.

 בניגוד למה שנראה הגיוני, גם רצי Chi Running מנוסים ממשיכים לרוץ עם המטרונום. אמנם הגוף מכיר, יודע ומעריך כבר את המקצב, אולם הוא מונע יציאה ממנו בעייפות (ריצות ארוכות או סתם חוסר שינה), בריצות על משטחים שונים כמו חצץ, חול ים וכו', בריצות בעליות וירידות, או כאשר אנחנו רצים עם בן זוג, מה שמיד גורם לנו להתאים את עצמנו למקצב שלו.

דני דרייר בחן מטרונומים רבים לאורך השנים ומצא כי המטרונום המתאים והיעיל ביותר לריצות הוא מטרונום דיגיטלי DM-50 של SEIKO. הוא קטן וקומפקטי, עמיד בצורה יוצאת דופן, חסכוני ונוח להפעלה.

בסיום כל סדנה ניתן לרכוש מטרונום כזה.

מומלץ בחום!

אין תרגום מילולי מדוייק למילה Practice. תרגומים שונים למילה הזו מכילים את כל מה שהיא מייצגת עבורי בחיי היום יום ובחיי הריצה שלי: תרגול, אימון, התמחות, מנהג…
הגדרת המילון באנגלית למילה Practice היא: Repetition of an activity to improve skill. חזרה על פעולה מסויימת לשיפור מיומנות.

שנים שאני מתאמנת בריצה, מתרגלת Chi Running, חוזרת על מצבור פעולות בגוף ובתודעה הגורמות לי לרוץ. מתמחה כמה שניתן בכרצה, כמדריכה, והפוקוסים של השיטה הפכו לחלק מחיי, לדרך בה אני נוהגת לתפקד, בריצה כמו גם בחיי היום יום שלי.

בשנים האלה ידעתי עליות וירידות. כשרק גיליתי את ה-Chi Running הייתי בסוג של אופוריה, שהנה מצאתי את הקסם שיתקן את כל הפציעות שלי. כדרכן של אופוריות החלום הזה התפוגג לו מול הכאבים שעדיין חוויתי ומול הקשיים שבריצה למרחקים ארוכים ובתהליך הדרגתי הבנתי שוב שאין קסמים. שהשיפור יכול לבוא רק כאשר עוברים בכל שלב ושלב בדרך. בתרגול אין סופי, כזה שגורם לנו להשתפר בכל יום עוד קצת. וכאילו בהזמנה, לאחר שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה עליתי שלב נוסף בהבנה של תרגול מה-הוא.

בקיץ 2013 נסענו לחופש בדרום איטליה. מקום מאתגר במיוחד בכל הקשור לריצה. כבישים צרים, בלי מדרכות, תנועה לא הגיונית ועליות בלבד. אין מישורי ריצה באזור סורנטו…

המסלול היחידי שמצאנו בו לא הייתה תנועה לא הגיונית ולא הסתכנו בלא לחזור לחדר לילדים שלנו, היה בעיירה קטנה אליה הגענו אחרי טיפוס קל. משם הטיפוס רק התגבר ומצאתי את עצמי רצה בעליות שמעולם לא הכרתי. רוב העליות והירידות היו בזויות שנקראות: non-runable hills עם טכניקת ריצה ספציפית לעליות שכאלה. הרבה אנרגיה מחשבתית השקעתי בלסיים את העליות האלה. הפוקוסים של ריצה בעליה היו בראשי כל הזמן. מדי פעם עברתי להליכה. והבנתי שעלי לתרגל עוד הרבה ריצות עליה כדי להגיע למקום מספק מבחינת רמת התרגול שלי. אחרי העליה הגיעה הירידה בחזרה לעיר. בירידות תלולות וארוכות כל כך לא רצתי מעולם. בירידה, מבחינת הטכניקה, היה לי קל יותר. "התיישבתי" לתוך הירידה, הגברתי את צעדי הריצה שלי, דרכתי על העקבים ועבדתי היטב עם הארבע ראשי שלי.

אז כאילו בהזמנה, הבנתי שוב את חשיבותו של תרגול. תרגול Chi Running אותו אנחנו מתרגלים על בסיס קבוע בקבוצת הריצה שנפגשת אחת לשבוע.

למאמר בנושא התהליך ההדרגתי שהוא חלק בלתי נפרד מהשיטה לחץ כאן.

לפרטים על הקבוצה, לחץ כאן. כמובן שניתן גם להתקשר.

באהבה רבה!

נובמבר 2013

הגוף דורש את תשומת ליבנו בכל שעות היום.

אין זה אומר שאנחנו נותנים לו אותה… בעולם המערבי הקשר בין אדם לגופו עלול להיות רופף. רובנו מתייחסים לגופנו כאל מובן מאליו ודורשים ממנו "עבודה" שלעיתים קשה עליו.

לגוף דרכים משלו להבהיר כי הוא אינו מרוצה: אם בצורת כאב, מחלה, עייפות וכו'. כאשר כואב לנו או כאשר אנו חולים, אנחנו לוקחים משככי כאבים ותרופות. מעייפות אנחנו לרוב מתעלמים וממשיכים בדרכנו. רובנו מבינים את שהגוף אומר לנו, אך ממשיכים בדרכנו המערבית והבוטחת ב"מערכת". במערכות הגוף, במערכת הרפואית, בתרופות וכו'.

לרוב אנחנו דורשים מהגוף שימשיך לתפקד גם בעומס רב ומתעלמים מהאיתותים שהוא שולח אלינו. על מנת למזער נזקים הקשורים לריצה, פותחה סידרה של תרגילי שחרור מפרקים שמטרתה הכנת הגוף לפעילות העצימה. ישנה חשיבות רבה בהכנת הגוף לריצה, כמו גם לכל פעילות גופנית עצימה אחרת. כאשר אנו מכינים את הגוף מבעוד מועד, אנחנו נותנים לו כלים להתמודד עם מצבי הלחץ שהריצה, דורשת ממנו.

לחצו כאן לסרטון של שחרור המפרקים

מנגד, ועל אותו משקל, גם בסיום הריצה, עלינו להתחשב בצרכי הגוף. היות וסיימנו פעילות עצימה, עלינו לעזור לגוף לחזור לפעילות היום יום. עלינו לעזור לו "לצאת" ממצב הלחץ אליו הגיע בעקבות הריצה. והדרך לעשות זאת היא ע"י ריצת שחרור בתום הריצה וסדרת מתיחות לשרירים הפעילים בריצה. בעזרת פעילויות אלו, שחרור המפרקים לפני ריצה ומתיחות בסוף הריצה, אנחנו עוזרים לגוף "להתכונן" לריצה ולסיים אותה תוך התחשבות בצרכי הגוף.

הכנת הגוף לריצה:
היות ולפני ריצה, בייחוד בשעות הבוקר, השרירים והמפרקים עדיין קרים ו"חלודים" ממנוחת הלילה, רצוי להחדיר בהם אנרגיה לפני הפעילות. הכנת הגוף לפעילות היא יעילה ביותר למניעת פציעות, ולמניעת עייפות במהלך הריצה.

השרירים מתחממים בפעילות מתונה. ריצת חימום איטית ומתונה (ב-ChiRunning אנחנו קוראים לזה ריצה במהלך ראשון) היא דרך מצויינת לחימום שרירים. מתיחת שרירים ללא חימומם, כלומר כאשר הם קרים (מה שמבוצע ע"י לא מעט רצים), עלולה לגרום לקרעים מיקרוסקופיים ברקמת השריר ובכך לפגוע בה ובפעילות אותה אנחנו רוצים לבצע.

במקביל, יש לנו את המפרקים, אלה שגורמים לשרירים לנוע. המפרקים בתחילת היום אינם גמישים וזקוקים לתנועה על מנת להזרים בהם אנרגיה (ה-Chi ב-ChiRunning). ב-ChiRunning מתרגלים סט של תרגילים לשחרור המפרקים הלוקחים חלק בריצה: קרסול, ברך, ירך, אגן, עמוד שדרה וכתפיים. על מנת לשחרר מפרק מסויים עלינו להניע מפרק אחר. לדוגמא: על מנת לשחרר את מפרק הקרסול, אנחנו מניעים את מפרק הברך. על מנת לשחרר את מפרק הברך, אנחנו מניעים את מפרק הקרסול וכו'.

המלצות לביצוע:
בריצות בוקר אני ממליצה לבצע את שחרור המפרקים תמיד! בריצה בשעות הערב, כאשר הגוף לאחר יום פעילות, והאנרגיה של כל היום הפעילה את המפרקים, על הרץ "לשוחח" (body sensing) עם גופו ולהבין האם שחרור המפרקים יביא תועלת. אני אישית עושה שחרור מפרקים לפני כל ריצת בוקר ולא תמיד בריצות הערב.

בסיום סט שחרור המפרקים, יש לבצע ריצת חימום קלה של 5-10 דקות. עכשיו, אפשר להתחיל באימון!

לסרטון שחרור המפרקים לחץ כאן

סיום הריצה:
בסיום ריצה, השרירים חמים ומכווצים ובעלי אחוז גבוה יחסית (תלוי בעצימות האימון) של חומצה לקטית. בשלב זה, יש חשיבות רבה לקירור הגוף ולמתיחת שרירים. חומצה לקטית עובדת בריכוז מפלים, כך שפעילות מתונה בסיום ריצה, תוך הפעלת שרירים שלא השתתפו בריצה, גורמת לחומצה לזרום לשרירים שפועלים כעט, ובכך מפחיתה את ה"נזק" שהחומצה גורמת לשריר. כמו כן מחקרים הראו כי פעילות בעצימות נמוכה (למשל ריצת שחרור) ומתיחות בסיום ריצה הורידו משמעותית את רמת חומצת החלב בדם בשעות שלאחר הפעילות.

המלצות לביצוע:
הדרך הנכונה לעשות זאת היא לא להפסיק לרוץ בבת אחת. בסיום האימון מומלץ לבצע ריצת שחרור: ריצה במהירות איטית (אנחנו קוראים לה ריצה במהלך ראשון) כחמש דקות, עד להסדר נשימה. משם לעבור להליכה ובסיום עוד כמה דקות של הליכה, ביצוע סט של מתיחות שרירים, בעיקר לאלו שעבדו בריצה: שרירי השוק, גיד אכילס, ארבע ראשי, איליו-פסואס (השריר האחראי לכפיפת ירך), האמסטרינג ושרירי הגב.

אני מתייחסת למתיחת השרירים בסיום כל ריצה כהכנת הגוף לריצה הבאה… עוד על שחרור המפרקים ועל מתיחות ניתן לקרוא בספר של דני.

כמו כן אני מלמדת את סט שחרור המפרקים בכל סדנה אותה אני מעבירה. וכן עוזרת בבניית סט מתיחות יעיל. תנו לגוף את הכבוד הראוי לו: הכינו אותו לפני הריצה ע"י שחרור המפרקים וחימום קל ועזרו לו "לצאת" ממנה בסיום הריצה, ע"י ריצת קרור ומתיחות.
הגוף יודה לכם…