Tag Archives: שרירי ליבה

ה״שקט״ של רצי העילית

מדוע רצי העילית רצים ״שקט״ כל כך

שמתם לב שרצי העילית רצים כאשר הם רגועים, תנועתם שקטה ולרוב לא ניכרת על פניהם עווית הסבל המלווה רבים מהרצים למרחקים ארוכים? ובכן, המפתח לריצה מהירה וטובה, ובכלל לביצועים טובים באימוני ותחרויות סיבולת הוא לשמור על תנועה רגועה ושקטה, החל מהצעד הראשון, אפילו ובעיקר כאשר השרירים מתוחים כקפיץ, כפי שכולנו מרגישים בתחילתו של כל מירוץ.

bowott

סטנלי ביווט עובר ראשון את קו הסיום. מרתון ניו יורק 2015

החכמה העיקרית של רצי המרתון המהירים, אלה שמסיימים ראשונים… היא להתחיל רגוע ולאט (יחסית למהירות הריצה שלהם כמובן…) ולשמור על מהירות אחידה פחות או יותר לאורך הריצה, עד ל״פתיחת המבערים״ שהם מבצעים לקראת סוף המרוץ. דבר זה דורש אימון, תרגול והבנה של היכולות האישיות. כאשר מגיעים לידע הזה, ניתן להגיע לביצועים הטובים ביותר.

עובדה זו נתמכת ומגובה במחקרים ובנתונים שנאספו בבדיקת עשרות אלפי רצי מרתון בשנים האחרונות:

בקריאת נתונים של כ-10,000 רצים במרתון דבלין בין השנים 2000-2015 נמצא שרצים שהשליש הראשון של המרתון שלהם היה המהיר ביותר, סיימו בממוצע כ-40 דק׳ אחרי אלה שהתחילו לאט יותר.

במחקר נוסף על כ-40,000 מרתוניסטים במרתון שיקגו שנערך בין השנים 2005-2016  נמצא שרצים שרצו את חמשת הקילומטרים הראשונים המהירים ביותר, (כ-40% מהרצים) תוצאת הסיום שלהם היתה איטית יותר, ואחוז ה״פגישה עם הקיר״ היה גבוה יותר: 78.4% מאלו שפגשו את הקיר, עשרת הקילומטרים הראשונים שלהם היו המהירים ביותר; 21.1% רצו את 10-21 הק״מ הראשונים מהיר יותר; ואילו אצל אלו שהגבירו מהירות רק בסוף המרתון, אחוז הפגישה עם הקיר היה מזערי 0.2-0.3%.

הנתונים מראים ששמירה על קצב אחיד פחות או יותר לאורך הריצה כולה הוא המפתח לריצה מיטבית. מסקנת אחד החוקרים היא ש״להיות זהיר לגבי המירוץ והקצב, תוך כדי שמירה על תנוחה ותנועה רגועות, יגרמו לריצה להיות יותר בשליטה, כאשר הדגש הוא מקצב אחיד לאורך כל המירוץ״.

דני דרייר, מפתח Chi Running מצוטט לאורך המאמר (שעליו ביססתי מאמר זה) ומציין כי ריצה טובה מתבססת על יעילות התנועה. תנועה שאינה יעילה, תוביל לביצועים פחות טובים. אחד הכלים לריצה יעילה היא לדמיין את עצמנו כ״מכונת ריצה״. וכמו כל מכונה, היעילות שלה היא בשיאה כאשר תנועתה מאוזנת, שקטה וזורמת. ישנה חשיבות רבה לשמירת מתח שרירי בשרירי הליבה, משם כרצים יעילים, מתחילה התנועה. מתח במקומות הלא נכונים יגרום לטווח תנועה פגום ויאלץ שרירים אחרים לעבוד קשה יותר. הדגש הוא לא ״פחות מאמץ״ אלא ״פחות מתח״. עם פחות מתח, המאמץ יהיה יעיל יותר וכואב ופוצע פחות. זו הסיבה שמסיימי מרתון שתנועתם יעילה, כמו הקנייתים למשל מסיימים את הריצה בחיוך (כמו ביווט בתמונה למעלה), בעוד רצים ״חזקים״ שמסיימים את הריצה, פעמים רבות קורסים על קו הסיום.

שקט בתנועה ישים גם לספרינטרים

נקח לדוגמה את יוסיין בולט. הוא הספרינטר הרגוע בעולם וזו אחת הסיבות להצלחתו. בנוסף לגובהו (1.98), ולאורך הצעד הפנומנלי שלו (41 צעדים ל-100 מ׳ מול 45 צעדים של מתחריו), שריריו והמפרקים בגופו רגועים ושלווים. שריריו הרגועים מאפשרים לגידים ולרצועות להגיע לטווח התנועה המלא שלהם וזה הגורם הנוסף לצעד שגדול יותר משל מתחריו.

usain bolt

נהנה לאורך כל הדרך!

זאת ועוד, ראיתם את בולט מתכונן לריצה? בחיוך וברוגע הוא מפלרטט עם הקהל, וכך הוא גם רץ. ובמילים אחרות: הוא נהנה!! וזהו כמובן מפתח נוסף להצלחה. כדי להנות מהדרך כדאי להתיידד עם העומס ועם הקושי וללמוד להרגיע את הגוף תוך כדי המאמץ. זה גם מונע פציעות, גם עוזר במציאת האיזון בתנועה וגם עוזר לרוץ מהר יותר.

כאשר מרגישים מתח תוך כדי תנועה, ההמלצה היא לא להלחם בו אלא להכיר במתח, להרגיע אותו, ובעיקר לבצע את השינוי התנועתי כדי להפיג ולהרגיע את אותו המתח.

כדי לעשות את כל אלה, אנחנו, כרצי Chi Running שלמעשה ״מחקים״ את תנועתם של רצי העילית ושל ילדים רצים, משתמשים בכוח המשיכה ולא בכוח השריר. חלק הגוף שמעל למותניים מוטה קדימה – לשימוש בכוח המשיכה, בעוד חלק הגוף שמתחת למותניים הולך אחורה, לזרימה עם תנועת הקרקע.

וכך, תפקיד הרגליים הוא לא להניע אותנו קדימה, אלא לתמוך בנו צעד אחרי צעד, בתנועה שקטה, זורמת ורגועה. ואילו תפקיד הידיים הוא לשמור על האיזון של פלג הגוף העליון, גם כן בתנועה שקטה, זורמת ורגועה.

כל אלה יביאו אותנו ליכולת לרוץ למרחקים ארוכים.

Posted in מאמרים, מאמרים | Tagged , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | Leave a comment

המרתון המדברי באילת

ההחלטה והאימונים:

די בספונטניות, לפני כשלושה חודשים החלטתי להרשם למרתון המדברי. כחצי שנה אחרי האולטרא בפריז, הרגשתי בשלה לאתגר הבא. מאז שהמרוץ הזה החל לפני שלוש שנים רציתי לקחת בו חלק.

ריצות ארוכות ומאתגרות במיוחד, כמו האולטרא Eco Trail de Paris וכמו המרתון המדברי מצריכים אימונים השונים מאימוני מרתון כביש. האימונים אמורים להיות מדוייקים וספציפיים: מרחקים, עליות, ריצה בחול (עוד יסופר על החול..) ואימוני סיבולת ארוכים, Back to back – ריצות ארוכות שישי ושבת.

כחלק מהפקת הלקחים שלי ממרוץ האולטרה בפאריז, התמקדתי באימוני עליות בתוואי שטח מגוונים עד כמה שניתן. זה כלל ריצה למקורות הירקון – המסלול המועדף עלי (יותר שטח, פחות עליות). עליות: בגבעתיים, בתל אביב, בגבעת המופעים, בשכונה שלי וכמובן ביער אשתאול.

בתחילת האימונים ובפרט בריצות סוף השבוע שאחת מהן תמיד כללה עליות באשתאול, ההתמודדות היתה קשה. לרוץ 25-30 ק"מ בעליות תלולות סביב ערוץ הכיסלון ולטפס 500-700 מ' בשיפועי 8% זה לא קל. עם הזמן מצאתי את השקט הנפשי שבעבודה המנטלית בריצת עליות. להפתעתי הרבה נהניתי מאד. בעיקר מהטבע המרהיב ביופיו באשתאול ולא פחות מזה מהריצות המדיטטיביות משהו שבגבעת המופעים: עליתי, ירדתי ועליתי וירדתי ועליתי וירדתי. כך חזרות רבות. בריכוז גבוה ובעבודת טכניקה. ושוב הבנתי את חשיבותו של התהליך, ושמחתי על העיתוי הנכון להתאמן בעליות.

האימונים למירוץ הזה מילאו אותי: באנרגיה, בהרגשת מסוגלות, באהבה לטבע, להרים, לכוחות הגלומים ברגליים. את הסיבוב האחרון באשתאול, במסגרת הריצה המסכמת, הצלחתי לראשונה לרוץ ברציפות, בלי לעצור והרגשתי מוכנה מאי פעם.

הטייפר והימים שלפני:

מודה, הטייפר שלי לא היה מדוייק. פשוט רצתי קצת יותר מדי. הייתי בשוונג. לכן כפיצוי, ביומיים שלפני המרוץ, לא רצתי בכלל. דאגתי לאכול כמו שצריך, לשתות הרבה, לישון מספיק. וביום חמישי, בדרך לאילת הרגשתי מוכנה ומפוקסת.

מי שמצליח לרוץ את כל העליות של אשתאול, אמרתי לעצמי, מן הסתם מוכן לעליות של הרי אילת.

בתדריך הזכירו שוב את החול. אמרו שמקטעי החול קצרים. 200-500 מ'. אמרו שמומלץ לרוץ בשוליים. אז אמרו…

המירוץ:

לאחר שנת לילה מצויינת, קמתי רעננה ומוכנה לאתגר. הארגון היה למופת. האווירה מצויינת. הרי אדום באור ראשון עוצרי נשימה. והנה באיחור של כמה דקות הוזנקנו. כמתוכנן התחלתי לאט. השמש זרחה לאיטה מאחורי ההרים. האויר היה נקי, צלול ושקט. ואני מוכנה לכחמש שעות של ריצה…

רוח הפנים ב-4.5 הק"מ הראשונים הייתה ידידותית ולא גרמה להאטה משמעותית במיוחד. בקילומטר החמישי נכנסנו למדבר והתחלנו לטפס. העליות היו מתונות ביחס לאשתאול והייתי מעודדת ומלאת אנרגיה. אולם שם, בכניסה לנחל רודד התחלתי להבין את משמעות החול. חיפשתי את השוליים שהבטיחו לי ומצאתי עוד חול עמוק. לזה, מסתבר, לא התאמנתי. גם אמרו שאורך הריצה בחול הוא של מאות בודדות של מטרים, אז זהו שלא. רצנו קילומטרים שלמים בחול/חצץ מדברי דק עמוק וטובעני, שלא לומר תובעני שדרש חלוקה מחודשת של האנרגיה.

לאורך ציר הנפט (ק"מ 18-23), שהיה לשמחתי נטול חול עמוק, כבר הורגשה השמש האילתית החורפית. את השילוב של החום והחול רגשתי היטב בקילומטר ה-31. שם, לאחר שצברתי כבר קרוב ל-600 מ' של טיפוס, הרגשתי שעייפות גדולה נוחתת עלי ובנקודת המים הקרובה עצרתי. שתיתי, אכלתי והמשכתי בהליכה. לאט ובהדרגה בחיפוש אחר האנרגיה ששקעה לה בתוך החול, אספתי את עצמי וחזרתי לרוץ.

ככל שהזמן התקדם הרצים דיברו פחות ופחות. למעט צעדי הריצה שמענו רק את רחשי המדבר. כל אחד מכונס בתוך האתגר שלו. מכיל בתוכו את המדבר ואת ההתמודדות הפרטית שלו.

לפרקי זמן קצובים הרגשתי שוב מלאת אנרגיה ואז ניצלתי היטב את הירידות. ושוב חול עמוק. ושוב מאמץ ושוב מעבר קצר להליכה ומציאת אנרגיה נוספת, ועוד מלח, ועוד ג'ל וחזרה לריצה. בדיוק כמו בפריז, בכל פעם שחזרתי לרוץ הופתעתי מחדש מהקלילות שהריצה מרגישה.

וכך הקילומטרים עוברים. הגוף עייף. מופתע מההתמודדות הלא מוכרת. ואני מגייסת את כל העבודה המנטלית ש-Chi Running לימדה אותי לגייס ומתגברת על העייפות. בודקת את עצמי אחת לכמה זמן. מגלה שאין כאבים, פרט לשרירי הבטן. מעודדת מכך וממשיכה קדימה. מדמיינת את קו הסיום. ועוד יותר מזה, מדמיינת את הריצה בשנה הבאה. הפעם – לאחר אימונים בחול.

סיכום:

מבחינתי היה זה המרוץ המקסים ביותר בו השתתפתי. עם כל הכבוד למרתונים בארץ ובחו"ל ועם כל הכבוד למרוץ בפריז, יש משהו עוצמתי, מהפנט וממלא בריצה במדבר. הנוף המשתנה, הוואדיות האדומים והצבעים המשתנים יצרו מרוץ יוצא דופן. מרוץ אידיאלי לרצי אולטה ואוהבי ריצות שטח.

ובמשפט אחד: היה זה מרוץ מפתיע ומיוחד, שדרש אימון מיוחד ותגמל אותי בהתאם.

דצמבר 2014

מפת המסלול:

IMG_8875

Posted in מאמרים | Tagged , , , , , , , , , , , , , , , , , | Leave a comment

על תנוחה ויציבה

תרגום מאמר מאת דני דרייר, פורסם בבלוג שלו בתחילת 2012. (כתב מוטה הן תוספות שלי).

כמו כל אמא טובה, אמא שלי תמיד העירה לי שעלי לעמוד זקוף. רוב הזמן, זה נכנס לי לאוזן אחת ויצא מהשניה. עכשיו כאשר אני בוגר, ומאחורי שנים של כאבי גב, למדתי את היתרונות של יציבה נכונה. אך מניעת כאבי הגב היא רק חלק אחד מחשיבותה של יציבה נכונה. יציבה נכונה ממלאת תפקיד חיוני וחשוב מבחינת יעילות התנועה והשימוש בשרירי התנועה, כמובן גם בריצה. מטרתה של יציבה נכונה היא לא רק על מנת שנוכל לרוץ בצורה יציבה, אלא היא מאפשרת לגוף להיות נתמך על ידי השלד: עצמות, רצועות וגידים כך שהשלד הוא זה שתומך במשקל הגוף ולא השרירים. שלד מטבעו הוא חזק יותר ומטרתנו היא שהוא יתמוך בנו הן בעמידה והן בתנועה. אם השרירים הם אלה הנושאים את משקל גופנו, ואחראים לתנועה בו זמנית, יהיה קשה לנו לשמור עליהם רגועים ושקטים. שרירים מכווצים, אינם יכולים לנוע בחופשיות או ביעילות, ועלולים לגרום לכאב, לעיתים לפציעה והם דורשים הרבה יותר אנרגיה.

שרירי הרגליים של רצי  Chi Running "עובדים" בצורה רגעית, רק ברגע בו כף הרגל נוחתת על הקרקע, בנחיתה על מרכז כף הרגל, בעוד בין הצעדים הרגל שקטה, משוחררת ורגועה. וכך אנחנו משתמשים ברגליים רק לתמיכת הגוף בין הצעדים ולא לתנועה עצמה. כאשר הגוף ישר, יציב ותומך, כל המבנה נתמך כאמור ע"י השלד ולא ע"י השרירים. במידה והיינו צריכים לתמוך בתנועת הגוף ע"י השרירים, הגוף היה מתעייף הרבה יותר.

בנוסף, כיפוף במותניים, גורם לכך ששרירי הגב התחתון, שרירי הארבע ראשי ושרירי הצוואר יאלצו לשאת את משקל הגוף בריצה, מה שמוביל לריצה שאינה יעילה ולסיכוי גבוה לכאבים באזורים אלה.

על מנת להגיע לתנוחה נכונה, עלינו ללמוד כיצד לעשות זאת נכון ולתרגל כמה שניתן. אך המאמץ שווה את זה!

 כך עושים זאת נכון:

יש לרכז את תשומת הלב שלנו לאורך עמוד השידרה. החל מחלקה העליון של הגולגולת ועד עצם הזנב. יש לדמיין את העמוד הזה לאורך כל היום, אם בריצה ואם בחיי היום יום.

לא להתכופף באגן. בסיום ריצה, יש לשים לב לגב התחתון. תחושת אי נוחות או כאב בגב התחתון בסיום ריצה עשויים להעיד על ריצה עם כיפוף באגן. במקום להתכופף מהאגן, אנחנו רוצים להטות את הגוף קדימה ממפרק הקרסול על מנת שנוכל להשתמש בכוח המשיכה  כמחולל התנועה. לאורך כל הריצה, יש לוודא שההטיה היא מהקרסול ולא משימוש יתר בשרירי הגב התחתון.

לחיזוק שרירי הליבה ע"י איזון האגן: עומדים עם כפות רגליים  מקבילות ברוחב האגן. דמיינו שחוט מושך אותנו מחלקו האחורי של הראש וגורם לנו להיות גבוהים וישרים. סנטר מעט נמוך, מבט קדימה. כעט יש לאזן את האגן ע"י חיזוק שרירי הליבה, בעוד במקביל אנחנו משקיטים את שרירי הישבן והירכיים. להחזיק במצב זה כ-30 שניות. תרגול קבוע של עמידה זו במשך היום, יחזק לנו את שרירי הבטן (שרירי הליבה) ומצב זה יעזור לנו לשמור על גוף ישר ויציב. את יתרונות היציבה הנכונה ניתן להרגיש בכל המישורים: בריצה, בשחיה, בישיבה, בעמידה ואפילו בזמן נהיגה ברכב.

רצוי לתרגל תנועה משרירי הליבה שהם קבוצת השרירים הגדולה ביותר, ולא מקבוצות שרירים קטנות יותר, שהם השרירים של אברי הגוף שבתנועה: הידיים והרגליים. תנועה ממרכז הגוף באה מהעיקרון בטאי-צ'י שנקרא "סיכה בכותנה". עקרון זה מדמה את הגוף ככדור כותנה שבמרכזו סיכה, כאשר הסיכה מדמה את קו האמצע של הגוף (מחלקו העליון של עמוד השדרה ועד עצם הזנב), שהוא יציב וחזק, בעוד הכותנה מדמה את אברי הגוף שבתנועה, הידיים והרגליים שהם שקטים ורגועים.

היתרונות של תנוחה נכונה הם בלתי סופיים. וניתן לתרגל תנוחה נכונה כל היום, כל הזמן: בריצה, בישיבה, בנהיגה. אפילו בשכיבה ובשינה… הגוף יודה לכם!

Posted in מאמרים | Tagged , , , , , , , , , , | Leave a comment

Chi Running – הצעד הראשון (level I)

תאריך הסדנה הקרובה – 6/12/19

מוזמנים לעמוד ההמלצות!

בסדנת הבסיס נלמד את עקרונות השיטה: תנוחה ויציבה נכונות, Chi Walking, תנועת הזרוע בעת הריצה, נשימה נכונה ועוד. המשך…

Posted in סדנאות | Tagged , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | Leave a comment

מנפלאות הטכניקה

בסוף אוגוסט 2013 השתתפתי במירוץ מי-ם לים. זה מירוץ שליחים המתחיל בגן החיות התנכי בירושלים ומסתיים בנמל תל אביב ובתווך 9 מקטעים של בין 10 ל-16 ק"מ כל אחד. במירוץ הזה אפשר לבחור כל מקטע ריצה שהוא, כך שתמהיל הריצה הוא באחריות הרץ, ללא הגבלות.

נרשמתי לשלושה מקטעים: שני הראשונים, בני 16 ק"מ כל אחד היו מגן החיות התנכי עד לצומת שמשון – בית היערן. המקטע האחרון, מקטע הסיום, היה בן 10 ק"מ לאורך פארק הירקון, מאסותא עד הנמל. "מסלול הבית" שלי.

כמאמנת לא הייתי מאשרת את השתתפותי במירוץ כזה… כאצנית, עשיתי זאת. ותכף אחזור לזה…

הריצה התחילה בשעות אחה"צ, במזג אויר סביר בהחלט יחסית לאוגוסט. לאחר כשעתיים ריצה ירד הלילה. לילה חשוך, נטול ירח, כשהתאורה היחידה היא פנסי הראש של הרצים. המסלול של שני המקטעים הראשונים מתחיל כאמור בגן החיות התנכי. בירידה מתונה לאורך נחל שורק. לאחר כארבעה ק"מ של ריצה מתחיל טיפוס של כ-250 מ' על ק"מ ריצה, ולאחר מכן המסלול הוא ברובו מישורי או בירידה מתונה, למעט ירידה תלולה וארוכה אחת.

האמת היא שלא באמת התאמנתי לריצות שטח. לא רצתי הרבה בשעות הערב והלילה. לא רצתי מרחקים (ריצות נפח) בחודשים שלפני המירוץ. ובקיצור: טוואי המירוץ היה מנוגד לחלוטין למה שהתאמנתי בחודשים שלפני.

ולמה בכל זאת רצתי? במילה אחת: Chi Running ובהרבה מילים: כי המירוץ הזה קסם לי וכי ידעתי שהטכניקה היא זו שתוביל אותי לקו הסיום. ברגעים הקשים (שהראשון היה ממש בתחילת המירוץ..) כל שעשיתי היה להתרכז יותר. להתחזק במרכז, להרגיע את איברי הגוף שבתנועה ולהרגע: להרגיע את הפנים, את הידיים, את הכתפיים, את כפות הרגליים. לחייך. כל שעשיתי בעליות היה להטות את הגוף יותר. לעבוד יותר עם פלג גוף עליון. להרגיע את פלג גוף תחתון. לעבור להליכה מדי פעם. בירידות "התיישבתי" לתוך הירידה. דמיינתי את כוח המשיכה לוקח אותי למטה. נהניתי מכל רגע.

הטכניקה מכילה את הגוף ואת התודעה (מה שבאנגלית נקרא body/mind). את היכולת לשלב בין היכולת הפיזית, שהיא נתונה, לבין היכולת המנטלית שהגבול שלה גמיש הרבה יותר. והטכניקה היא שמחזקת את היכולת המנטלית ברגעים הקשים. בזכות הטכניקה אני רצה. בזכות הטכניקה ניצלתי היטב את הירידות והתמודדתי היטב עם העליות במסלול המאתגר.

בזכות הטכניקה יכולתי להודות על הריצה בנופים, בריחות וברחשים של שביל ישראל בלילה. כשלוש שעות וחצי של שמחה.

סיימתי את 32 הק"מ של שני המקטעים הראשונים עם אנרגיות, כמובן בלי כאבים, עם חיוך גדול מאד ועם תחושה מצויינת בגוף. ניצחון התודעה על הגוף! ניצחון הטכניקה.

כבר בסיום 32 הק"מ ידעתי שאת עשרת הק"מ האחרונים בפארק הירקון לא ארוץ. הקשבתי לגוף ולתודעה: את מסלול המקטע האחרון אני מכירה היטב, כך שבניגוד לריצה מירושלים, לא היה בו כל חידוש עבורי. ומנגד, סיום הריצה של הערב היה חיובי, משמח, מתגמל. ולכן החלטתי להגיע בבוקר לקו הסיום ולחכות למסיימים, ביניהם ערן, הרץ הצמוד שלי, שרץ באותו אירוע קרוב ל-60 ק"מ.

אין כמו מירוצי בוטיק קטנים ואיכותיים!

הטכניקה, היא שהביאה אותי לקו הסיום. היא הבסיס לריצה שלי. היא זו שמביאה אותי פעם אחרי פעם לקו הסיום.

בלי Chi Running זה לא היה קורה. אז תודה לטכניקה, תודה לדני ותודה לכם, המתאמנים שלי, שמדרבנים אותי להמשיך גם כשקשה ומלמדים אותי בכל שיעור בו אני מלמדת אתכם.

Posted in מאמרים | Tagged , , , , , , , , , , , | Leave a comment

פיתוח מהירות ע״ הטיית הגוף

ביולי 2012 דני דרייר (מפתח השיטה), פרסם בבלוג שלו מאמר שכותרתו: Speed Intervals: Engaging Your Core… Releasing Your Legs. ובעברית: "אינטרוולים של מהירות: חיזוק שרירי הליבה, השקטת עבודת הרגליים".

המאמר הזה מתמצת את מה שאני אומרת כל הזמן למתאמנים שלי ו(בעיקר) לעצמי. ככל שרצים יותר, יש "להתיישב" יותר בספסל (להחזיק את שרירי הליבה) ולהשקיט את אברי הגוף שבתנועה. להטות את הגוף מעט קדימה, מהקרסוליים, ולתת לכוח המשיכה לעשות את העבודה. אני חוזרת על זה כל הזמן במן מנטרה כזו לאורך כל הריצה וכמובן גם בכל פעם שאני עוברת ממהלך שני לשלישי, כלומר ממהירות ריצה נוחה למהירות ריצה גבוהה יותר.

והנה תרגום חופשי של המאמר:
"ראיתי בחורה מבצעת אימוני אינטרוולים של 400 מ' באצטדיון. היא נראתה רצה טובה ומנוסה. שיערתי שהיא חברת מועדון הריצה באוניברסיטה שנמצאת עכשיו בפגרת אימונים ואלו אימוני ביניים המחזיקים אותה בכושר בתקופת הפגרה. הדבר הראשון ששמתי לב כשהסתכלתי עליה רצה היה תנועת האגן שלה. בריצה, האגן שלה נע קדימה וככל שהיא רצה מהר יותר, הגב התחתון שלה התקשת וגרם לפלג גופה העליון להיות אנכי יותר לקרקע. היה לה כיפוף נכון בברכיים, תנועת רגל מעגלית לאחור, היא נחתה על מרכז כף הרגל, כך שפלג גופה התחתון נראה כעובד יעיל ונכון. אבל בגלל הקשת בגב התחתון והזקיפות של פלג גופה העליון ידעתי שהיא משתמשת ברגליים הרבה יותר משהיא זקוקה לכך.

אמרתי לרץ שהיה איתי שאם היא תעשה את התיקון הקטן של להטות את פלג הגוף העליון מעט קדימה, נראה לי שהיא תוכל לשפר כל אינטרוול בשלוש שניות, בלי להרגיש מאמץ יתר. בדר"כ אני לא פונה ומציע עצות לרצים בסביבה, אבל בגלל שהיא נראתה נחושה ובפוקוס פניתי אליה. היא אכן מתאמנת כחלק מקבוצה.

תארתי לה מה ראיתי בצורת הריצה שלה ושלפלג גופה העליון דרוש תיקון קל, שיהיה חלק ממכלול הגוף בתנועה. שאלתי אותה אם היא עושה כפיפות בטן. היא אמרה: "כמובן, כל הזמן". הסברתי לה שלמרות שיש לה, מן הסתם, שרירי בטן וליבה חזקים היא לא משתמשת בהם יעיל כאשר היא רצה אנכית לקרקע. על מנת להשתמש ביעילות בשרירי הבטן החזקים שלה, תוך כדי ריצה, עליה להשתמש בשרירים אלה, במה שמרגיש כאילו היא עושה כפיפות בטן, תוך כדי ריצה, כך שפלג גוף עליון יוטה קדימה, הכתפיים יעברו מעט קדימה, מעט לפני קו הירכיים. זה כמובן יוביל אותה להטייה קדימה, ויעזור לה להקטין את עומס העבודה של הרגליים. למעשה הפוקוס היחיד שאמרתי לה היה "להתיישב בספסל", (זה אומר להחזיק את שרירי הליבה ולהטות את הגוף מעט קדימה, כמו שאני מעבירה בסדנאות…). במקביל, הצעתי לה כאמור להרגיע את עבודת הרגליים, "לעזוב אותן במנוחה". ונראה מה יקרה באינטרוול הבא.

כשהיא יצאה לאינטרוול הבא, מיד ראו את ההבדל בפלג גופה העליון ותנועתה נראתה הרבה יותר זורמת ונינוחה. היא סיימה את האינטרוול, וראיתי אותה בודקת בשעון את הספליט. היא הסתכלה עלי בחיוך עם שני אגודלים למעלה. כשהיא הגיעה אלי בריצה קלה שאלתי אותה איך זה הרגיש והיא ענתה: "זה באמת הרגיש טוב, וזה האינטרוול המהיר ביותר שלי היום". "כמה מהיר" שאלתי?… "שלוש שניות" היא ענתה…

3 שניות מ-400 מ'. כמה זה בריצה של 5 ק"מ, 10 ק"מ?..

נסו את זה בריצות הבאות שלכם ותראו איך זה מרגיש. הכי חשוב לזכור: סנטר למטה, "להתיישב בספסל", ולהרפות את עבודת הרגליים, כאשר הגוף מוטה קדימה."

למאמר של דני לחצו כאן

המצרים הקדמונים הגדירו ריצה כ"נפילה מבוקרת". רצי העילית, רובם רצים ככה. הנה תמונה ממחישה:
Screen Shot 2013-11-10 at 9.51.18 PM
גם ילדים רצים ככה:
Screen Shot 2013-11-10 at 9.51.34 PM

אם נלמד גם אנחנו להשתמש בכוח המשיכה ולהרגיע את עבודת הרגליים נוכל, ביתר קלות, לגמוע יותר קילומטרים. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא ליפול נפילה מבוקרת… ממש כמו שרצנו כשהיינו ילדים.

Posted in מאמרים | Tagged , , , , , , , , , , , , , , , , | Leave a comment