עקרון הפירמידה או עקרון שלושת השלבים

אחד העקרונות הבסיסיים של Chi Running הוא ה-Gradual Progress, התקדמות הדרגתית. כל דבר בטבע מתחיל מקטן לגדול, ממעט להרבה, מלאט למהר. כאשר מצייתים לחוקי הטבע אין דרך אחרת. חוק בסיסי זה, הנכון לגבי כל אספקט בחיים, נכון כמובן גם לריצה, ומיושם היטב בריצה ב-Chi Running.

תחילת תהליך הלמידה של השיטה היא עבודה בסיסית על התנוחה. על ה-Form. כאשר מתחילים ביישום של Chi Running, משנים את היציבה, את התנוחה הבסיסית והראשונית של הגוף, את התנועה אותה הגוף ידע והכיר במשך השנים, ובכך למעשה אנחנו משנים את הביומכניקה של התנועה.

הגוף עשוי להגיב בהתאם: עומס שרירי, דופק גבוה, חוסר יכולת להתרכז לאורך זמן ועוד.

מצויין! בכדי לפתח ולשכלל את היכולת לרוץ ריצה בריאה ויעילה יותר, ובכך להשיג את שתי המטרות העיקריות של Chi Running: ריצה ללא פציעות וריצה החוסכת באנרגיה, על הגוף לעבור תהליך.

והתהליך כמובן לוקח זמן. רק לאחר שהגוף לומד ומפנים מהי התנוחה הנכונה, כיצד נעים בתנוחה נכונה לאורך זמן, או אז ניתן כמובן להוסיף מרחקי ריצה. ולבסוף, לאחר שמצליחים לשמור על תנוחה נכונה לאורך זמן, ניתן לעבוד על / לשלב מהירות. וזהו למעשה עקרון שלושת שלושת השלבים: Form►Distance►Speed.

או עקרון הפירמידה:

לא בכדי שלב ה-Form הוא הגדול ביותר. זהו הבסיס, עליו נתמכת מעתה והלאה כל התנועה שלנו במרחב ולכן עליו להיות גדול ויציב.

על מנת להיות ברורים, הבה נסביר את כל שלבי הפירמידה:

Form:

התרגום המילולי הוא צורה, דמות. ובמילים אחרות, זוהי ה"תנוחה", הצורה בה אנו מעמידים את הגוף שלנו. בתהליך הלמידה, אנחנו בונים מהגוף "עמוד" ישר ויציב הנתמך ע"י השלד, כלומר עצמות, רצועות וגידים. עמוד אשר יוכל לתמוך בתנועה, כך שנוכל להפחית בעבודת השרירים ובכך לחסוך באנרגיה.

העבודה על תנוחה נכונה עשויה לקחת זמן. כל מתאמן והקצב שלו, כל אחד והתקשורת שיש לו עם גופו: יש כאלה שהתנוחה הבסיסית שלהם נבנית במהרה ולעומתם יש כאלה אשר על מנת להגיע לתנוחה נכונה צריכים לעבוד עליה זמן ממושך יותר.

כאמור, התנוחה היא הבסיס לתנועה נכונה, לריצה נכונה. Chi Runner מתחיל ירוץ ריצות המבססות את התנוחה, את טכניקת התנועה הנכונה, על מנת שהגוף יפנים את הביומכניקה והתנועה החדשה במרחב. בפועל זה אומר תרגול יום יומי של התנוחה (לאוו דווקא בריצה) ותרגול בריצה במהירות נמוכה, עם דגש על תנוחה נכונה. רק לאחר שנצליח להחזיק בתנוחה הנכונה לאורך זמן ניתן להוסיף מרחקי ריצה:

Distance:

לאחר שבאותו תהליך איטי והדרגתי, לימדנו את הגוף את הטכניקה והביומכניקה הנכונות, תירגלנו את התנוחה והתנועה הנכונות ואנחנו מצליחים לשמור על התנוחה בריצה לאורך זמן, נוכל להעמיס על אותו "עמוד" ריצה לפרקי זמן ארוכים יותר, מה שכמובן מוביל למרחקי ריצה ארוכים יותר. היות ולימדנו את הגוף להישאר בתנוחה הנכונה לאורך זמן, הגוף לומד להשתחרר, להרגע, המפרקים שקטים ורגועים והתנועה לכן זורמת, נעימה וגורמת למעט או אפילו ללא פציעות כלל.

Speed:

השלב האחרון בעיקרון הפירמידה מדבר על מהירות.

רץ Chi Running שרוצה לרוץ מהר יותר, כל שעליו לעשות הוא להקשיב למטרונום, (למאמר על המטרונום לחץ כאן) לשמור על תנוחה נכונה, להטות את הגוף לשימוש מוגבר בכוח המשיכה, ולשמור על עקרון ה"סיכה בכותנה" כלומר: החזקת שרירי הליבה והשקטה של שרירי הגוף שבתנועה. לרץ שלא מכיר את השיטה, זה נשמע מוזר לרוץ מהר יותר ולמעשה לעשות פחות. אך זוהי הדרך הנכונה להשתמש בכוח המשיכה ולא בכוח השריר.

למעשה, הגורמים המובילים לריצה מהירה יותר הם: הטיית הגוף (שימוש מוגבר בכוח המשיכה), פתיחת הצעד לאחור להגדלת גודל הצעד והיכולת לבצע רוטציה באגן תוך כדי ריצה. ככל שהגוף מכיר יותר את התנוחה הנכונה, הוא משוחרר, רגוע, שקט יותר. האגן מאוזן יותר ונפתח יותר לאחור, וכך צעדי הריצה גדולים יותר, מה שמוביל לריצה מהירה יותר.

כל זה יכול להתקיים רק לאחר שביססנו היטב את שני השלבים הראשונים של תהליך הלמידה, של הפירמידה.

למאמר בנושא פיתוח מהירות ע"י שימוש בכוח המשיכה לחץ כאן

והעיקר, לרוץ מאהבה:

""איזו שמחת חיים" התפעל ויג'יל. גם הוא לא ראה תופעה כזו מימיו. "בהחלט מחזה יוצא דופן"…

"זהו זה! חשב ויג'יל בהתרגשות. מצאתי את מה שחיפשתי! הוא רק לא היה בטוח מה בדיוק מצא. התגלית שקיווה לה הייתה שם לנגד עיניו אבל הוא לא ידע להגדיר אותה… ויג'יל לא דיבר על "כוח סבל" או "רעב" או "רוח לחימה". למעשה הוא התכוון בדיוק להפך מזה… נכון מאד: אהבה"

מתוך "נולדנו לרוץ" של כריסטופר מקדוגל. פרק 15.

נשימה היא אחד הנושאים המשמעותיים ביותר הקשורים בריצה. היא מעסיקה הן את אלו שכבר רצים והן את אלו שרוצים לרוץ, אך חוששים מקשיי נשימה במהלך הריצה.

קוצר נשימה חל בדרך כלל לא בגלל שאנחנו לא שואפים מספיק, אלא בגלל שאנחנו לא נושפים מספיק. כלומר לא בגלל הכנסת אויר לקויה אלא בגלל הוצאת אויר לקויה.

אויר חדש יכול להכנס לריאות רק לאחר שנפנה לו מקום. הדרך לעשות זאת היא על ידי הוצאת אויר ארוכה וממושכת, שתמיד תהיה ארוכה יותר מהכנסת האויר.

ההסבר הביולוגי לכך הוא כי אתרי חילוף החומרים בריאות (שנקראים נאדיות הריאה או alveoli) נמצאים בריאות במספר גדל והולך ככל ש"יורדים" לתחתית הריאה. כלומר במעלה הריאות יש מספר נמוך של נאדיות ריאה בעוד בתחתית הריאות יש מספר גדול ביותר של נאדיות ריאה. כך שכאשר הנשימה שטוחה, לחלק העליון של הריאות, בו יש מעט אתרי חילוף חומרים, חמצן מועט חודר למחזור הדם, בעוד שכאשר נושמים נשימות עמוקות ומלאות, כמות החמצן החודר למחזור הדם הוא הרב ביותר.

לכן, כאמור, הוצאת האויר לעולם (כמעט) תהיה ארוכה יותר מהכנסת האויר. בצורה זו לא נשאר אויר כלוא בתחתית הריאה והוצאת האויר הארוכה מפנה מקום לאויר חדש ולחמצן נקי.

בכדי לתרגל זאת, אנחנו לומדים טכניקת נשימה הנקראת "נשימת בטן".

בתרגול נשימת בטן (belly breathing) אנחנו לומדים כיצד לרוקן את הריאות ולפנות מקום לאויר חדש.

וכך מתבצע התרגול: נכין את השפתיים כאילו אנו מתכוננים לכבות נר, נשים יד על הטבור ונוציא אויר "דרך הבטן". נדמיין כאילו יש חוט המקשר בין הטבור לבין הגב וננסה לקרב אותם כמה שיותר אחד לשני.

לאחר שהוצאנו אויר כמה שניתן, אנחנו מרפים את הנשיפה, ואויר חדש ונקי נכנס לריאות.

הפעולה היא בהוצאת האויר. כניסת האויר היא פסיבית. בעצם זה שהפסקנו להוציא אויר, אויר חדש ונקי נכנס לריאות.

בתחילת הדרך לא מתרגלים נשימת בטן בריצה, אלא בעמידה או ישיבה וזאת על מנת ללמד את הגוף לנשום נכון, ללא העומס של הריצה. לאחר שהגוף מבין צורת נשימה זו, ניתן לתרגל אותה גם בריצה.

נשימה בריצה:

כאמור, יש להקפיד על כך שהנשיפה תהיה ארוכה יותר מהשאיפה. כל רץ, מסגל לעצמו מקצב נשימה המתאים לו.

אני אישית מוציאה אויר – 2  – ומכניסה – 1. כלומר נשיפה למשך שני צעדים ושאיפה למשך צעד אחד. יש כאלה המוציאים אויר – 3 מכניסים – 2. את מקצב הנשימה מתאימים למקצב המטרונום (ראה מאמר על המטרונום). בכל מקרה, כאמור, הנשיפה תמיד תהיה ארוכה יותר מהשאיפה.

לרצים החווים קשיים בנשימה תוך כדי ריצה, אנו ממליצים:

• להאט
• לוודא תנוחה נכונה
• לשים לב יותר לנשיפה (הוצאת אויר) מאשר לשאיפה (הכנסת אויר)
• במידת הצורך לעצור ולתרגל "נשימת בטן"

וזכרו:  הנשימה היא החיים. אם אתה נושם היטב תחיה חיים ארוכים עלי אדמות  (פתגם הודי עתיק)

המטרונום – ידידו הטוב ביותר של ה-Chi Runner…!

ב-Chi Running אנחנו רצים במקצב אחיד לאורך כל הריצה, ללא קשר למהירות הריצה. אם נרוץ 8.5 קמ"ש או 13 קמ"ש, עדיין נרוץ באותו המקצב. המקצב אליו אנחנו מכוונים הוא בין 85 ל-90 פעימות לדקה לכל רגל, כלומר בין 170 ל-180 צעדים בדקה. את המקצב מכתיב המטרונום.

הסיבה הרשמית לשימוש במטרונום הוא הכתבת מקצב אחיד, כזה שנשמר גם לאורך ריצות ארוכות במיוחד, במהירויות ריצה שונות.

אך יש לו "סגולות" נוספות והעיקרית שבהן הוא הריכוז אליו המטרונום יכול להוביל אותנו. בריצה עם מטרונום תפקידו להכתיב את המקצב ויחד עם זה הגוף והתודעה (מה שנקרא body-mind) מרוכזים ומפוקסים בריצה. עם השנים גיליתי כי רצים שרצים עם מטרונום חווים הצלחות מרובות יותר מאלה שרצים בלעדיו. המטרונום מכוון אותנו, ממרכז אותנו ועוזר לנו להשאר מרוכזים בתנועה לאורך זמן.

ב- Chi Runningהראש עובד לא פחות מאשר הגוף והמטרונום הוא זה שעוזר לנו להשאר בריכוז הזה לאורך זמן.

המקצב הממוצע של רצים הוא כ-78-82 פעימות בדקה.

 Chi Runner מתחיל יכוון את המטרונום למקצב המתאים לו, ויתרגל ריצה איתו למשך כמה ריצות, עד אשר הוא חש את המקצב הקבוע ואת היתרונות שלו. בשלב הבא נעלה פעימה אחת כל שבוע (בהנחה של 3-4 ריצות בשבוע) עד אשר נגיע למקצב המטרה – 85 פעימות בדקה. רץ ממוצע יגיע למקצב המטרה לאחר כחודש וחצי של ריצה. (זוהי עוד דוגמה ל-gradual progress, אותו תהליך הדרגתי אשר גם עליו מתבססת השיטה).

במקצב זה נשארים תקופה ובמקביל משפרים את התנוחה (ה-Form). רץ גבוה ישאר על מקצב זה ואילו רצים נמוכים יותר יכוונו לכיוון של 90 פעימות בדקה.

עם הזמן העלאת המקצב מתרחשת מעצמה. הגוף, כאילו מבקש להתאים את עצמו למקצב מהיר יותר.

למקצב ריצה של בין 85-90 פעימות בדקה תפקיד חשוב מאד בהשגת שתי המטרות הבסיסיות של Chi Running: מניעת פציעות וחיסכון באנרגיה.

חיסכון באנרגיה:

ב- Chi Running תפקיד כף הרגל הוא לתמוך בתנועה בכל צעד וצעד. כך שבין תמיכה אחת לשניה, כף הרגל (ולמעשה כל הרגל התחתונה, זו שמתחת לברך) שקטה ומשוחררת (relaxed). בריצה במקצב אחיד, כף הרגל נוגעת בקרקע 1/85 לדקה בכל צעד. כך שלמעשה הרגע בו כף הרגל נוגעת בקרקע הוא קצר ביותר. בריצה בקצב  איטי מ-85 פעימות בדקה כף הרגל תומכת במבנה הגוף עם נגיעתה בקרקע לפרק זמן ארוך יותר, מה שפוגע בחיסכון באנרגיה.

מניעת פציעות:

במקצב הגבוה מ-90 פעימות בדקה לא ניתן, או קשה ביותר לבצע רוטציה באגן. הרוטציה מסייעת בפתיחת הצעד לאחור. תפקיד הרוטציה הוא מניעת פציעות במהותו, היות וכאשר יש רוטציה באגן, התנועה זורמת ביחד עם תנועת הקרקע הנעה מולנו תוך כדי התקדמות, ובכך פוחת הזעזוע בכף הרגל עם כל נגיעה שלה בקרקע.

השימוש במטרונום:

את מקצב המטרונום מתאימים לתנועת המרפק, המתואמת עם עבודת הרגל הנגדית. הסיבה שמתאימים את המקצב לתנועת המרפק היא כי למוח קל יותר להתמקד בנקודה אחת קטנה וקרובה אליו, בניגוד להתמקדות ברגל שהיא גם רחוקה וגם גדולה.

 בניגוד למה שנראה הגיוני, גם רצי Chi Running מנוסים ממשיכים לרוץ עם המטרונום. אמנם הגוף מכיר, יודע ומעריך כבר את המקצב, אולם הוא מונע יציאה ממנו בעייפות (ריצות ארוכות או סתם חוסר שינה), בריצות על משטחים שונים כמו חצץ, חול ים וכו', בריצות בעליות וירידות, או כאשר אנחנו רצים עם בן זוג, מה שמיד גורם לנו להתאים את עצמנו למקצב שלו.

דני דרייר בחן מטרונומים רבים לאורך השנים ומצא כי המטרונום המתאים והיעיל ביותר לריצות הוא מטרונום דיגיטלי DM-50 של SEIKO. הוא קטן וקומפקטי, עמיד בצורה יוצאת דופן, חסכוני ונוח להפעלה.

בסיום כל סדנה ניתן לרכוש מטרונום כזה.

מומלץ בחום!

אין תרגום מילולי מדוייק למילה Practice. תרגומים שונים למילה הזו מכילים את כל מה שהיא מייצגת עבורי בחיי היום יום ובחיי הריצה שלי: תרגול, אימון, התמחות, מנהג…
הגדרת המילון באנגלית למילה Practice היא: Repetition of an activity to improve skill. חזרה על פעולה מסויימת לשיפור מיומנות.

שנים שאני מתאמנת בריצה, מתרגלת Chi Running, חוזרת על מצבור פעולות בגוף ובתודעה הגורמות לי לרוץ. מתמחה כמה שניתן בכרצה, כמדריכה, והפוקוסים של השיטה הפכו לחלק מחיי, לדרך בה אני נוהגת לתפקד, בריצה כמו גם בחיי היום יום שלי.

בשנים האלה ידעתי עליות וירידות. כשרק גיליתי את ה-Chi Running הייתי בסוג של אופוריה, שהנה מצאתי את הקסם שיתקן את כל הפציעות שלי. כדרכן של אופוריות החלום הזה התפוגג לו מול הכאבים שעדיין חוויתי ומול הקשיים שבריצה למרחקים ארוכים ובתהליך הדרגתי הבנתי שוב שאין קסמים. שהשיפור יכול לבוא רק כאשר עוברים בכל שלב ושלב בדרך. בתרגול אין סופי, כזה שגורם לנו להשתפר בכל יום עוד קצת. וכאילו בהזמנה, לאחר שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה עליתי שלב נוסף בהבנה של תרגול מה-הוא.

בקיץ 2013 נסענו לחופש בדרום איטליה. מקום מאתגר במיוחד בכל הקשור לריצה. כבישים צרים, בלי מדרכות, תנועה לא הגיונית ועליות בלבד. אין מישורי ריצה באזור סורנטו…

המסלול היחידי שמצאנו בו לא הייתה תנועה לא הגיונית ולא הסתכנו בלא לחזור לחדר לילדים שלנו, היה בעיירה קטנה אליה הגענו אחרי טיפוס קל. משם הטיפוס רק התגבר ומצאתי את עצמי רצה בעליות שמעולם לא הכרתי. רוב העליות והירידות היו בזויות שנקראות: non-runable hills עם טכניקת ריצה ספציפית לעליות שכאלה. הרבה אנרגיה מחשבתית השקעתי בלסיים את העליות האלה. הפוקוסים של ריצה בעליה היו בראשי כל הזמן. מדי פעם עברתי להליכה. והבנתי שעלי לתרגל עוד הרבה ריצות עליה כדי להגיע למקום מספק מבחינת רמת התרגול שלי. אחרי העליה הגיעה הירידה בחזרה לעיר. בירידות תלולות וארוכות כל כך לא רצתי מעולם. בירידה, מבחינת הטכניקה, היה לי קל יותר. "התיישבתי" לתוך הירידה, הגברתי את צעדי הריצה שלי, דרכתי על העקבים ועבדתי היטב עם הארבע ראשי שלי.

אז כאילו בהזמנה, הבנתי שוב את חשיבותו של תרגול. תרגול Chi Running אותו אנחנו מתרגלים על בסיס קבוע בקבוצת הריצה שנפגשת אחת לשבוע.

למאמר בנושא התהליך ההדרגתי שהוא חלק בלתי נפרד מהשיטה לחץ כאן.

לפרטים על הקבוצה, לחץ כאן. כמובן שניתן גם להתקשר.

באהבה רבה!

נובמבר 2013